בתשובה לנועה ו, 04/09/15 22:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בנוגע לספרות, האנקדוטה שלי הפוכה: מה שביסודי ובחט"ב משעמם וחסר כל ערך (גם כשלעצמו וגם כבסיס למשהו אחר), מה שבתיכון (ליתר דיוק מ"בעל זבוב" בכיתה ט') מכונן. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולקת. על הסיפור העממי למדנו בז'. בלדות אנגליות וכיו"ב - בח'. אנחנו למדנו את "הזקן והים", לא את "בעל זבוב", והוא, יסלח לי המינגווי שאני ככה מלכלכת עליו, משמים1. ומעבר לזה - כמו הרבה דברים, הכל תלוי במורה. ביסודי + חטיבה היתה לי מורה טובה לספרות. בתיכון - לא. 1 והוא שיא העניין לעומת מה שבא אחריו: אבא גוריוט2, והמאהב, ופרנהיים, ומאחורי הגדר. 2 תמיהה תמהתי מדוע מכל הרומאנים המתורגמים שבעולם בחרו דווקא את אבא גוריו, ומכל הרומאנים העבריים - את המאהב. האם כדי לא להרוס לתלמידים ספרים טובים? מה קודם למה? שיעורי ספרות הורסים, או שבוחרים את התכנים המשעממים יותר? את "בעל זבוב" ו"העבד" קראתי בעצמי. ואת שניהם אהבתי. האם הייתי אוהבת אותם לו הייתי לומדת אותם בכיתה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים עם שניכם. הבלדות היו נפלאות ביסודי1, וגם בתיכון היו כמה טובים. סיפור פשוט שעמם אותי למוות. אני מעדיף את הגרסה של דייויד לינץ'. 1 בזמני טרם הגיעה התועבה המתקראת חטיבת ביניים ומבזבזת שנים מיותרות לתלמידים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אם יש מישהו שכן אהב את סיפור פשוט, אז ב"סיפור פשוט" (החנות) מוצגים בימים אלה איורים של נועה שניר לסיפור). 1 אני תוהה, לגבי התועבה. אני למדתי בבית ספר שהיה מא'-ט'. ובעיר מגורי (שלא היתה אותה העיר בו היה בית הספר) היו בתי ספר עממיים, א'-ח'. אבל אנחנו עכשיו גרים בעיר-הילדים, שבה כן יש חט"ב. היינו - משליכים את ילדי ו' לאותה קלחת עם התיכוניסטים. בתחושתי2 - זה לא טוב. שעדיף לתת להם להיות "הגדולים" בבית הספר היסודי כמה שנים לפני שהם הופכים להיות הקטנים בתיכון. שעדיף להם להיות חמשושים מול השמיניסטים, ולא תלמידי כיתה ו' מול שמיניסטים. שגיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יותר כשבאים במגע עם תיכוניסטים. שעדיף ללמוד יותר באוירת יסודי מאשר באוירת תיכון. שאת המיון-על-פי-הישגים, מוטב לכולם אם יעשה בכיתה ח' ולא בכיתה ו'. שלא צריך לבלות באוירת בית-חרושת-לציונים כבר מכיתה ז'. למה זה מבזבז שנים מיותרות לתלמידים? 2 הואיל ולא חוויתי את זה ותמר (לשמחתי) עודה קטנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 נראה שאני מסכים בערך עם כל משפט שאמרת. עדיף בלי חטיבה: א-ח, ואז תיכון. נכון? (אולי הניסוח שלי לא היה מדויק, אני נגד הקונספט, לא נגד השנים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ההבדל? 12 שנות לימוד הן 12 שנות לימוד, בין אם הן מתחלקות ל8 ו4, או ל6 ו 6. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה מעליך אני קצת נסוג מהניסוח, כשאת רוב הנקודות הקריטיות יותר יש בתגובה של נועה. אבל בכל זאת: עד כמה שאני מבין מאלה שסיפרו לי על חטיבות הביניים1, מאז ועד היום, מצד אחד את כיתה ז' מבזבזים על 'יישור קו' בין התלמידים שבאו משלל בתי ספר שונים. בזבוז זה ייגרר גם לכיתה י' בחלקו, שוב בגלל הפריש-מיש בין תלמידים שהגיעו ממקומות שונים ומורים שונים. כמו שאולי נאמר, כל המעברים האלה גם מבחינה לא 'אקדמית' - שמשפיעה גם על האקדמית - הם מעברים חברתיים די משמעותיים, שגם אליהם לוקח זמן להסתגל, והשיטה הקודמת חוסכת בהם. מצד שני, התיכון מתחיל שנה מאוחר יותר, ויש פחות זמן להכין את התלמידים לבגרויות. בתיכון שלי, שהחל בכיתה ט', חלק מהחומר שנכלל מאוחר יותר בבגרות נלמד כבר אז, ועד שהגענו למבחן הבגרות כבר בילינו שנתיים באותו מוסד. נראה לי גם - וזו אולי ספקולציה - שבמקרה הזה של ארבע שנות לימוד, שרק שנתיים מהן מסתיימות בשלל בגרויות2, זה נותן פחות הרגשה שבאת למקום שכל הוויתו הכנה למבחני הסיום ותו לא. 1 ודא עקא - אני מדבר על הסידור הקלאסי, שבו החטיבות והתיכונים היו בתי ספר שונים. הבנתי שלאחרונה הם אוחדו בחלק מהמקומות, וזה עשוי לשנות את הטיעונים לעיל. 2 עשינו גם שתיים בכיתה י' - לשון והיסטוריה - מה שגם הוריד קצת מהעומס בהמשך, אבל ככלל רוב הקורסים לא הסתיימו בבגרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עברו הרבה שנים מאז חבשתי את ספסלי בית הספר, אבל בני הבכור עלה זה עתה לחטיבת הביניים. לטענתו רמת המורים גבוהה לאין שיעור מרמת המורים ביסודי (המורים המקצועיים שלו הם בד''כ בעלי תואר ראשון לפחות במקצוע הספציפי, שהשלימו גם תעודת הוראה. ביסודי המורות שלו היו בעלות תואר בחינוך בלבד), ומכאן גם רמת הלימודים גבוהה יותר. הוא מאוד מרוצה מכך שהוא נמצא עם חברים חדשים (הוא לא אהב את הכיתה הקודמת), כך שנימוקים יש לכאן ולכאן וההעדפה אישית. דרך אגב, היסודי, החטיבה והתיכון נמצאים באותו מתחם (אם כי במבנים נפרדים וצוות מורים והנהלה שונים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור יוצא מערכת החינוך בשנות השמונים, ואב לבת שתתחיל את בית הספר בשנה הבאה, אני תמיד שמח לשמוע דיווחים חיוביים על המערכת הקיימת כיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא זוכר דבר כזה "הסיפור העממי". בלדות אנגליות אני זוכר, אפילו קראתי את אלה במקראה שלא לימדו אותנו והראיתי לכמה מחברי את "לורד רנדל" עם הסיום משמיט הלסת, אבל נשארתי עם תחושה של "נו, אז? למה זה מעניין?". האידיליות של טשרניחובסקי היו עוד יותר גרועות, וכל סיפורי דבורה בארון, ו"תהילה", וכל השאר שאני לא זוכר. "בעל זבוב" היה מכונן לאו דווקא בגלל שאהבתי אותו, ואהבתי אותו, ולא בגלל המורה, שהיתה בסדר אבל פחות כריזמטית מהמורות שהיתה בשנה הקודמת המשעממת, אלא בגלל המפגש הראשון עם סאב טקסט. זה לא שאהבתי את כל מה שלמדנו אחר כך בתיכון. בעצם אני לא זוכר יצירת פרוזה בתיכון שממש אהבתי ("אל תיגע בזמיר" היה חביב). אבל הקריאה שלי התשנתה. והתחלתי להרגיש סוג של הכרת תודה אפילו על "החטא ועונשו"1, והרגשה שאני מקבל כאן משהו בעל ערך. ושירה! בלימוד של שירה מודרנית בתיכון ממש הרגשתי שאני רוכש מיומנות, לא מאוד שונה מבשיעורי אנגלית או מתמטיקה. לקח עוד כמה שנים אחרי התיכון עד שהתחלתי לזחול לבד כקורא שירה, אבל זה היה מסלול שהתחיל בתיכון. 1 דיסקליימר: זה לא זיכרון מאוד אמין. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |