בתשובה לברקת, 27/08/15 8:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בקשר לחרטה והיכולת למדוד אותה, אני חושב שיש כאן אפקט יותר עמוק מאיזה בון-טון תלוי תרבות חולף. על מנת שמישהו יתחרט על משהו, הוא צריך להשוות את המצב הקיים לעולם אחר, מדומין, שבו מהלך הדברים שונה. ובמקרה הזה כמובן - עולם שבו ילד/ילדה מסוימים שקיימים היום, לא היו קיימים. והנה שורש הענין לטעמי: בשקלול רווח/הפסד1, 'החסרה' של אדם קיים חי ונושם, מקבלת אוטומטית בתפיסה שלנו את הערך "מינוס אינסוף". התפיסה הזאת, שהיא כמובן תפיסת החיים כערך עליון ומתבטאת באמרות כמו "המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא" וחברותיהן, יש בה המון יתרונות ברורים מאליהם בשמירה על חברה מתוקנת והישרדותה. זה די טריויאלי. אבל אחת ההשלכות שלה היא האפקט שהזכרתי לעיל - שמבחינה פסיכולוגית אנחנו לא מסוגלים לכלול גורם כזה בחישוב ושקלול מול גורמים אחרים. ודייק: יש הבדל משמעותי בין 'החסרת' אדם שכבר חי וקיים ונושם ומוכר לנו - שלא לומר אהוב על ידינו - היפותטית ככל שתהיה, לדיון ב'הוספת' אדם היפותטית, שאז באופן אינהרנטי מדובר ביישות ערטילאית ולא ספציפית. ואותה יישות לא מקבלת את פקטור ה'מינוס אינסוף' המוזכר. ולכן השקלול האפריורי של הולדת ילד נוסף2 - עדיין ניתן לדיון בעד ונגד רציונלי/מוסרי/כמותי/כלכלי3 כל עוד הילד הזה הוא אפשרות עתידית שאיננה קיימת כרגע, בעוד השיקול הפוסטריורי בעד ונגד קיומו של ילד שכבר נולד וקיים - הופך לחשבון אינסופים שהוא בעצם בלתי ניתן להכרעה4, או אולי מוכרע בצורה טריויאלית בגלל אותו גורם אינסופי, שמאיין כל דיון (ולו דיון בנפשו של האדם פנימה) רציונלי/מוסרי/כמותי/כלכלי3 שהוא. ובגלל זה, היכולת להביע חרטה פוסטריורית על קיומו של אדם, היא דבר מאד מאד נדיר, ונתפס כדבר שלא יעלה על הדעת. לדעתי זה הופך את השאלה "האם היית מוותר על הולדת אחד מילדיך" בדיעבד לשאלה שלמעשה איננה מוסרית/לא מוסרית, היא שאלה חסרת משמעות, והתשובה לה היא חסרת תוקף, כי אין לאדם שום יכולת להעריך איך חייו היו נראים ללא ילד קיים, ואין לו שום כלים סבירים לדון עם עצמו בשאלה הזאת באופן כמותי או רלבנטי לשום מציאות שהיא5. במערכת הרגשית שלנו, שחלק מגאוותה על היכולת לדמיין סיטואציות עתידיות/מדומינות ולבחור על פי זה דרכי פעולה אופטימליות, הנסיון לבצע סימולציה כזאת מיד נתקל באורות אדומים מהבהבים וכתובות "Wrong input, please restart the simulation with valid data", והפונקציה מיד עפה ומחזירה 'טעות'. 1 פסיכולוגי, חברתי, רגשי, רווחת נפש, באיזה רמה ומישור שנרצה. 2 או ראשון 3 כלכלת הממון, כלכלת הזמן הפנוי, כלכלת רווחת הנפש או כל סוג אחר. 4 קצת מזכיר בעיות אינסופים ממקומות אחרים - מהפרדוקס של פאסקל ועד לתעלולי רנורמליזציה בתאוריות שדות קוונטיים. 5 וזה מעבר אפילו לטענות המקובלות - כמו בספרו של דניאל גילברט להיתקל באושר שבכל מקרה היכולת שלנו לחזות אושר עתידי בסיטואציה מסוימת מוגבלת וכושלת גם במקרים פחות דרמתיים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זווית מעניינת. אם כי קשה לקבוע בנחרצות שזוג עם שלושה ילדים לא יכול לזכור איך נראו חייו לפני הילד השלישי. הספר של גילברט מצוין. הוא לא מדבר דווקא על אושר אלא על קבלת החלטות מושכלת (ומסביר מדוע אנחנו כושלים בה פעם אחר פעם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא לא לזכור ברמה ה'אובייקטיבית'1, אלא לעשות השוואה סובייקטיבית בין התקופות, לחיוב ולשלילה. עבור חרטה צריך בעצם דרגה נוספת: שהרי גם אם כרגע קצת יותר קשה מאז, תמיד אפשר לומר ש'כרגע יש קושי, אבל זה שווה את זה' וכל שאר הקלישאות הנכונות יותר ופחות, ובכך לא להסכים לומר שההחלטה על לידתו של אותו ילד היתה טעות, והיית מעדיפה לא לעשות אותה. אי ההסכמה (או כמעט אי-היכולת לשיטתי) לעשות את הצעד מהשוואה2 לחרטה נובע מהמנגנון שהצגתי לעיל. בנוסף כבר אמרנו שהשינוי הגדול הוא בין אפס ילדים לאחד. המון פעמים שמעתי מהורים אמירות ברורות על השונות בין התקופה לפני ואחרי, ככה שאין בעיה עם ה'זכרון' כמו שאת אומרת. המכשול הוא השלב הבא אחרי הזכרון. 1 גם על זה כבר נאמר ונחקר שאחרי שנים ספורות הזכרון של החוויות שלנו שונה מאד ממה שקרה בהן באמת, וגם ממה שהרגשנו בהן. דוגמה בתרבות הפופולרית - הסרט '500 ימים עם סאמר'. 2 שגם היא כאמור כמעט בלתי ישימה פסיכולוגית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |