|
נכון, אבל. הגדרת ה"שמאל" הינה במקורה (ובמהותה) הגדרה (או תפיסת עולם) חברתית, אלא שממנה נגזרת השקפת העולם של האוחז בה, לנושאים רבים ומגוונים (כולל נושאים שכביכול אינם קשורים כמו איכות הסביבה, דת, כלכלה, מנהל תקין, היחס לאחר וכו'), ומכאן, בהקשר הישראלי, גם היחס לערבים. אין ספק שבשיח הישראלי קיים בלבול מה בין "שמאל" לבין "פשרנות" (או ותרנות, או אפילו תבוסתנות אם משהו מתעקש). חשוב להדגיש כי אחיזה בעמדות שמאלניות אינה גוזרת בהכרח ותרנות, ולהיפך. רבים מאותם "שמאלנים" או "שמאלנים לשעבר", כלומר אלו שתמכו (או עדיין תומכים), בתהליך השלום עם הפלסטינאים, מחזיקים בדעות חברתיות כלכליות שמרניות עד ריאקציוניות דרויניסטיות, ותמיכתם בתהליך השלום נובעת מעייפות ממלחמות, ומחוסר נכונות להלחם על עקרונות (עד שזה מגיע לצלחת הקרפצ'ו שלהם), ולא מתוך העקרון. מהצד השני אפשר להביא דוגמא מההיסטוריה הקצת יותר רחוקה של ישראל. למי שלא יודע "תנועת העבודה" הישראלית לא היתה מקשה אחת. היו בה תנועות וגופים שונים. אחד ממרכיביה הבולטים היה "הקבוץ המאוחד" (או בשלוחתו המפלגתית - אחדות העבודה). הקבוץ המאוחד החזיק בעמדות חברתיות כלכליות שמאלניות למדי (מבחינה זאת הוא ניצב משמאל למפא"י), יחד עם עמדות מדיניות-בטחוניות נציות ("אקטיביזם"). מיצגיו הבולטים של קו זה היו טבנקין וגלילי, ובמידה פחותה - יגאל אלון. כך למשל היה הקבוץ המאוחד הגוף הראשון אשר התישב מעבר לקו הירוק, כבר בסוף יוני 1967 (או אולי תחילת יולי, אני לא ממש בטוח). הדברים האלו היו נכונים עד תחילת - אמצע שנות השבעים (גם כאן, יש להניח, אפשר לסמן את מלחמת יום כפור כנקודת המפנה). החברה הישראלית כולה, הפכה שמאלנית פחות, אבל אלו שעדיין החזיקו (ומחזיקים) בעמדות שמאלניות, גילו את הדיסוננס בו הם חיים, והתנועה הקבוצית נעה "שמאלה" (במרכאות, כלומר מבחינה מדינית-בטחונית). בהקשר זה מעניין לציין ש"זקן השבט" של הקבוץ המאוחד היום הוא יצחק בן-אהרון, מי שהיה המיליטנטי ביותר במזכ"לי ההסתדרות, שמאלן אמיתי ויונה פוליטית.
|
|