בתשובה לשכל ישר, 21/04/15 22:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אי אפשר לו לעולם בלא בשם ואי אפשר לו לעולם בלא בורסקי. אי אפשר לרכז את כולם בערים הגדולות. צריך גם כפרים וישובים קטנים יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל חייבים בעין גדי? אפשר בגמזו או בברוש תדהר ותאשור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תחפש היטב, אני בטוח שתמצא סיבות ירוקות ומלבלבות למה צריך לפרק את גמזו, כדי שלא יעקר ברוש, תדהר ותאשור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו כאלה שחשבו שבאמת גמזו זה אחלה מקום לרכז בו אוכלוסיה. הסכת ושמע מעשה שהיה. יש לי קרוב-משפחה שהוא יחד עם שותפו מעבדים את כל האדמות של גמזו. הם גרים במושב, ומשלמים לכל אחד מבעלי הנחלות סכום שנתי קטן עבור עיבוד הקרקע. לפני קצת יותר מחמש-עשרה שנים, שר הפנים היה אריה דרעי וראש עיריית לוד היה בני רגב. הקבלן דודי אפל פנה לבעלי הנחלות והציע לכל אחד כמה מאות אלפי דולרים ירוקים (טוב, בשקלים) עבור הנחלה שלו. מה יש לדודי אפל לעשות עם קרקע חקלאית של מושב? התשובה פשוטה, כמובן: אם עיריית לוד תבקש להרחיב את שטח השיפוט שלה, ואם שר הפנים יאשר זאת, לא יהיה קשה לשנות את יעוד הקרקע ולהקים עליה עוד "גני אביב", כפי שכבר עשה בסיועו הנמרץ של רגב. בעלי הנחלות קיימו ישיבה והחליטו להעתר להצעה. העובדה שבכך יגדעו את פרנסתם של שני חבריהם, או העובדה שהם באו למושב כדי לקבל שם איכות-חיים כפרית לא הרחק מן העיר הגדולה ולא כדי להפוך את המושב לחלק ממנה, לא עמדו מול הנצנוץ הירוק - הקרוב שלי לא היה משלם להם סכום קרוב אפילו לזה גם לאורך עשורים של עיבוד הקרקע. בסופו של דבר העסקה לא יצאה אל הפועל, ורגב, דרעי ואפל עמדו למשפטיהם השונים - אבל לא היה חסר הרבה כדי שגמזו אכן תרכז אוכלוסיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור טיפוסי ואני חושש שלא נאמרה בו המילה האחרונה. יש בנדל"ן כל כך הרבה כסף והפיתוי עצום. ובכל זאת אני נשאר בדעתי: עין גדי הוא מקום מיוחד ויפה מדי מכדי לאפשר להולכי על שתיים להלביש עליו שמלת בטון ומלט, בניגוד לגמזו שם הנזק לא כזה גדול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בניגוד לגמזו שם הנזק לא כזה גדול": אני מוחה בשם רוכבי האופנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואסיים במלותיו האלמותיות של נתן אלתרמן שהיו נכונות לזמנן אבל לא לימינו אנו: נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים, עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים. הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה, הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן. מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע, מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |