בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 16/03/15 5:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ודאי שיש מחיר לאי ההשתלבות. אלא שהמחיר של התקרבות למערכת הישראלית במטבע של התרחקות מן האומה הערבית הכללית העשירה בתרבותה, בגודלה בשרידותה והשפעתה, הופך את העסקה הזאת למאוד מפוקפקת. עוד הסבר, מדוע ההשתלבות בנוסח רון בן יעקב היא רחוקה מסבירות גבוהה (משל לרוסי המוותר על רוסיותו ומצטרף לעם האסטוני). בראייתנו, ערביי 48 הם אירידנטה מתמדת ועצם בגרונה של החברה הישראלית ואילו בעיני הערבים בכלל לעיתים רואים בהם משת"פים עם המדינה הציונית. תאר לעצמך מה יקרה אם ערביי 48 ינסו אפילו להעמיד עצמם כגורם ביניים בין הציונים לבין האומה הערבית? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האומה הערבית הכללית עשירה בתרבותה, בגודלה ובהשפעתה, וייתכן מאוד שיש לזה אטרקטיביות. מצד שני, העושר התרבותי הוא היסטורי, וכיום הידלדל, והאומה היהודית-ישראלית מציעה יותר. ההשפעה העולמית של האומה הערבית גדולה, אבל שלילית בעיקרה (לפי מערכת הערכים שנדמה לי שמרבית הערבים הישראלים עדיין מאמינים בה); האומה היהודית-ישראלית משפיעה יותר פר קפיטה, ובאופן חיובי יותר. האומה הערבית הכללית ענייה בכלכלה, באקדמיה, בתרבות הפוליטית, במעמד הנשים. אני בטוח שערבים ישראלים רבים רואים את זה, ולפחות חלקית שמחים לא להיות חלק מזה. עוד הסבר לזה שהם בחרו בהמוניהם במפלגה הערבית החדשה שראשה קורא לפעולה ביחד עם יהודים. כרגע אנומליה, כולי תקווה שזו תחילתה של דרך חדשה. 1 לפחות היסטורית, כיום פחות 2 אם כי פר קפיטה, האומה היהודית-ישראלית משפיעה יותר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב הרושם שלי הוא אחר. לדעתי האומה הערבית היא אומה המשחקת תפקיד חשוב על בימת ההיסטוריה האנושית ויש לה עוצמות אדירות בתחום התרבות הכלכלה והדת. הניסוח הקצת משונה שלי בא לבטא את העובדה שהחשיבות של האומה הערבית בתוך האנושות היא לטוב ולרע. אין ספק, שבקרב הערבים יש היום זרמים שהם הדבר הנתעב והנאלח שהאנושות יכולה לנפק. גם ברמת הממוצע והמאפיין החברה הערבית נגועה בנגעים לא פשוטים ולא סימפטיים. חשוב לרגע על חשיבות העם הרומאי בעת הקלאסית ועל תיאורם בידי היסטוריונים ואנשי רוח רומיים כרצחניים, רודפי בצע ומושחתים (איני בא לעשות אנלוגיה בין הציביליזציה הרומאית לזו הערבית אלא כדי לומר שחברות גדולות וחזקות בד"כ נגועות גם בפגמים גדולים וקשים). אני גם מערער על המונח "עושר תרבותי מידלדל". חברות עוברות עליות ומורדות ברמתן ובהישגיהן התרבותיים, אבל התרבות עצמה היא עניין מצטבר ואי אפשר להפחית בעושרה בגלל שהיא כרגע לא בשיא פריחתה. לעומתם ישראל היא מדינת ספר בגבול בין העולם המערבי לעולם השלישי, נטולת משקל במאזן הבינלאומי ומתבלטת משאר העמים בעיקר בהיותה מוקד לצרות ומחוללת צרות לא קטנה בזכות עצמה. מדינה בסד"ג של ישראל שרבע מאזרחיה מצביעים עבור מנהיג חלול, דחלילי, נלעג בצביעותו וטראגי בפיצול האישיות שלו אינה נראית לי מועמדת מובהקת למעמד "אור לגויים". בחיפוש אחר אנלוגיה ליחס בין ישראל לערבים, הייתי חושב על הסקוטים לעומת הסינים. אין ספק שהסקוטים אנשים מעולים בהרבה מהסינים ותרמו לחברה האנושית ולאושרה יותר אולי אפילו במימדים אבסולוטיים. יחד עם זאת לא יכול להיות ספק מיהי החברה החשובה והמרכזית יותר. אני חייב לחזור ולומר שאיני מתרשם במיוחד מסגולותיהם ותרומתם של ערביי ישראל. לדעתי הצבעתם עבור הרשימה המשותפת, היא בדומה להצבעה היהודית, הצבעה שבטית וחמולתית. לדעתי ליחס זאת לרצון לשת"פ עם היהודים/המדינה הוא בבחינת ראיית הרצוי ולא המצוי. אני מזהה רצון של ממש (ואפילו הוא נטול נכונות לשלם מחירים) בהשתלבות ברמת המדינה רק בקבוצות קטנות ומבודדות. לעומת זאת בקבוצת הרוב הגדול אני קורא יחס של "הבה ונתחכמה לו". צא וראה, כמה דמויות משמעותיות בקרב ערביי ישראל יצאו והתבטאו בגלוי כנגד הנזק שגורמת חנין זועבי ליחסי היהודים ערבים. זה חשוב ונכון להעריך באופן בלתי אובייקטיבי את התרבות, המסורת והייחודיות של הציביליזציה שלך. זה יפה ומכובד שיש לך פרסי נובל ביחס לא פרופורציוני ושת"א היא אחת הערים החביבות על התנועה הגאה. זה לא הופך את ישראל לאומה בעלת חשיבות אנושית משמעותית. אני לא רואה את העלייה הרוסית פוצחת בשירי הלל לתרבות הישראלית וצרה על כל השערים כדי להתקבל לתוכה, אע"פ שאם לשפוט בקריטריונים אתיים ומוסריים צריך לראות בישראל ורוסיה סיפור של היפהפיה והחיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו פעם שניה שאני רואה אותך כותב נגד אלה שהצביעו לאישיותו הדחלילית של נתניהו. למי הם היו אמורים להצביע במקומו, אם אתה עצמך לא מוצא למי להצביע? "רק לא ביבי" זו סיסמה גרועה שמראה על העדר אלטרנטיבה - אין לי למי להצביע, אבל אם אצביע ביבי, אצביע למנהיג חלול ודחלילי. אם אין לך למי להצביע, זה אומר שהאחרים חלולים ודחליליים לפחות באותה מידה. אולי אפילו יותר. וזו הסיבה שביבי ניצח שוב, בלי שאתה או אני נצביע לו. כי כולם דחליליים וחלולים. אבל הוא דחליל וחלול עם ניסיון ועם רקורד. האחרים סתם דחליליים וחלולים בלי ניסיון ובלי רקורד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מדבר על ''השתלבות ברמת המדינה'', אלא על השתלבות בחיי היומיום. ואתה חייב להודות, לכל הפחות, בהבדל הרטוריקה בין איימן עודה לבין ראשי המפלגות הערביות שהיו קודם. בנוגע לכל השאר, נישאר כנראה חלוקים כי אין לי מה להוסיף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בעברית. בערבית הרטוריקה שלו תוקפנית למדי. למשל: "קול ערבי שאינו הולך לרשימה המשותפת הוא מזוהם". או בכרוז שפרסמה הועדה להתנגדות לשירות אזרחי לערבים שבראשה עמד: "ההצטרפות לשירות האזרחי היא ניסיון זול לחטוף אתכם מחיק עמכם.. והיא אינה רחוקה מהצטרפות לצבא שכובש את מולדתנו הפלשתינית ורוצח את בני עמנו". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על המידע. הציטוט הראשון נסלח איכשהו, השני באמת מצער. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרבות היא אמנם ענין מצטבר, אבל יש בה גם הידלדלות. יצירות פאר מלפני מאות שנים הופכות בהדרגה לרלבנטיות פחות ופחות, עד שבסופו של דבר הן מעלות אבק בירכתי ספריות אוניברסיטאיות והשפעתן מצטמצמת לכך שמדי כמה שנים איזה סטודנט משועמם בוחר לעשות עליהן עבודה סמינריונית. אם התרבות אינה יוצרת נכסים חדשים באותו קצב בו הקודמים מתיישנים, היא נמצאת בתהליך של דלדול. חמור מכך: אם תרבויות אחרות יוצרות נכסים בקצב מהיר יותר, אז גם אם התרבות מצליחה לשמר את נכסיה הקיימים היא נמצאת בשקיעה ביחס אליהן. פרוש הדבר הוא שמי שמתחנך בתרבות השוקעת יצטרך לאמץ חלקים גדלים והולכים מהתרבויות האחרות, או להמצא בעוני תרבותי ביחס אליהן. אגב, אם אתה חושב כך על ישראל בגלל בחירת נתניהו אני תוהה מה יש לך להגיד על ארה"ב שבחרה פעמיים בג'ורג' W בוש. בכל אופן, אני לא רואה הצדקה לקשר באופן ישיר בין המנהיגות לבין רמתה של התרבות. רוסיה של המאה התשע עשרה, המדינה המפגרת ביותר באירופה מבחינה פוליטית והנתונה לשלטונם של צארים ואצילים עריצים ומושחתים, הביאה לעולם תרבות אדירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלה נקודות טובות. מה שיש לי להגיב כרגע הוא כי אני כופר בטענתך "אתה חושב כך על ישראל בגלל בחירת נתניהו". אני מתקשה לי לראות משהו שהשתנה בדעותיי בגלל בחירת נתניהו. טעיתי בגדול בהערכת חכמת ההמון. מאחר ובמבצע צוק איתן התגלה שלשכל המדיני והביטחוני של נתניהו קוראים אהוד ברק. בלעדיו נתניהו נטול כל תכנית או אסטרטגיה וכל כולו טקטיקה, ספינים ודיבורים בעלמא. הנחתי שבסופו של דבר ההמון יחוש בכך ולא יצביע עבורו. טעיתי. ההצבעה הישראלית היא הרבה יותר שבטית/חמולתית/ע/דתית ופחות עניינית ואינטרסנטית מאשר חשבתי. מלבד זאת איני מצליח לזהות מה בדיוק השתנה בדעותיי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(שלוש פעמים. גם שמו של האב הוא ג'ורג' ווקר בוש. עם הרברט נוסף באמצע) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, אבל HW שונה מ-W. את האב אף אחד לא כינה dubya. כמובן, גם הבחירה בו לא היתה אקט טפשי באותה מדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בכלל לא בטוח מי בראייה היסטורית יישפט כנשיא גרוע יותר - ג'ורג' W בוש או ברק H אובמה. מבחינת ישראל (והמזה"ת כולו) התשובה כנראה עוד פחות ברורה ממה שאתה מתאר כאקסיומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתרשם שהנשיא אובמה הוא אחד הנשיאים המוצלחים שהיו לארה''ב, בוודאי בראיית המצביע האמריקני המחשיב את ענייני הפנים הרבה יותר מענייני החוץ. הרושם שלי הוא, שהאווירה כלפיו היום פייסנית יותר אפילו במעוזים של אויביו (רשת פוקס וכו'). יכול להיות שזה מושפע מאוירת הסיכום של כהונתו ומעובדת היותו ברווז המדדה אל תום כהונתו, שאינו יכול יותר להתמודד על משרת הנשיאות ובכל זאת ... כמובן שאין מה להשוות בין בוש הבן שסיבך את ארה''ב ללא מוצא בביצות טובעניות של מדיניות החוץ מבלי שהשיג משהו בשום מקום והביא את כלכלת ארה''ב אל עברי פי פחת, לבין אובמה שנקט מדיניות מאד זהירה ולדעתי גם מוצלחת בסיכומו של דבר במדיניות החוץ והצליח להעלות את ארה''ב בחזרה לפסים כלכליים מצליחים מבלי שנאלץ לנקוט באמצעים קשים או ראדיקליים. בראייה הישראלית הילדותית והפשטנית, כפי שהיא משתקפת בנאום נתניהו בקונגרס, מדיניות ארה''ב מול איראן היא פייסנות ואיוולת אחת גדולה. בראייה אמריקאית אפשר אולי לומר שאובמה הצליח לנווט את ארה''ב ממסלול של התנגשות עם איראן למצב של שת''פ המתחיל להתרקם לאיטו כנגד דאעש ופטרוניהם הסמויים באנקרה ואולי גם בריאד ובדוחא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראִיה היסטורית היא מחוץ לתחום היכולת שלי, אבל כרגע נראה שאובמה יצטרך להתאמץ כדי להגיע לרמתו של בוש בזמן הקצר שנותר לו. תחת ממשלו של בוש ארה"ב ספגה את מתקפת הטרור החמורה ביותר בהיסטוריה, יצאה לשתי מלחמות שאחת מהן היתה מלחמת שולל מוחלטת והשניה סתם חסרת סיכוי וכל אחת מהן בפני עצמה היתה אסון אסטרטגי שהרג אלפים ובזבז טריליונים רק כדי להגיע לתוצאה גרועה יותר, נכשלה טוטלית בטיפול באסון טבע שהחריב עיר של מיליוני בני אדם, ולקינוח שקעה במשבר הכלכלי החמור ביותר בשבעים השנים האחרונות. אילו היו קוראים לו ג'ורג' בגין, הרבה לפני תום הקדנציה הוא היה אומר "I can't anymore" ופורש לצייר כלבים בחווה שלו. בנוסף על כך, הוא גם כשל באופן מוחלט בטיפול באיראן (תחת ממשלו יצאה אותה הערכת מודיעין לאומית שקבעה שאין לאיראן תכנית גרעין צבאית - וזה מאותם גורמי מודיעין שקבעו בנחרצות שעיראק מפתחת WMD) ולמעשה נמנע מלטפל בה כשעוד היו מעט סרכזות ולארה"ב היה יותר מינוף וקרדיט בינ"ל, וכשל בטיפולו בסכסוך שלנו (אם, למשל, קונדוליסה היקרה לא היתה לוחצת על שרון לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות לרשות הפלסטינית בניגוד להסכמי אוסלו...). קשה מאד להצביע על השג כלשהו שלו, בזירה הפנימית או החיצונית, ולעומת זאת כשלונות קטסטרופליים יש בשפע. לגבי אובמה, אין ספק שהוא לא נשיא מהמצטיינים - בפרט בתחום מדיניות החוץ (פרט להברקה האחרונה של הפשרת היחסים עם קובה). עם זאת, הוא נשיא ארה"ב ולא נשיא המזרח התיכון, ככזה הוא פועל וככזה הוא צריך להשפט. בזירה הפנימית יש לו השג גדול (בהנחה שהרפובליקאים לא יצליחו לנטרל אותו), רפורמת הבריאות. יתכן שהוא גם יצליח להעביר רפורמה בהגירה, אם כן גם זה יהיה השג ברמה היסטורית. סביר להניח שגם הלגליזציה של המריחואנה תיזקף בעתיד במדה מסוימת לזכות ההחלטה שלו לא להאבק נגד ההחלטות של המדינות בתחום הזה - כמובן, נשאר עדיין לראות אם הלגליזציה תהיה דבר חיובי או שלילי, אבל היא כנראה עובדה מוגמרת, ואני מנחש שבעוד עשר שנים למעלה ממחצית המדינות בארה"ב כבר תנהגנה לגליזציה (יחד עם רוב מדינות אמל"ט ואולי גם חלק ממדינות אירופה). תחום מדיניות החוץ הוא בלי ספק התחום החלש שלו. הוא לא תמך מספיק בידידותיה של אמריקה ולא התנגד מספיק ליריבותיה, ולפעמים נראה שהוא מתבלבל בין השניים. המדיניות שלו פגעה ללא ספק במעמדה של ארה"ב כמעצמת-על. עדיין, לדעתי, בחשבון הכולל עדיף מי שנמנע מלהפעיל את הצבא על מי שהפעיל - ונכשל בכך, במחיר נורא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפיסקה השניה שלך אתה יכול להוסיף את השינויים המהותיים הרבים לגבי גייז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן בוש מציב רף גבוה כמו שהיטבת לתאר. באשר לאובמה, כנראה שאנחנו מסכימים לגבי מדיניות החוץ הכושלת שלו (שגם אותה לא קשה להגדיר אסון אסטרטגי, וגם אם היא לא נספרת כל כך בקלות בטריליוני דולרים (בינתיים), אם תספור אותה במספרי הרוגים ופליטים באזורים הרלבנטיים תגיע לכמויות מזוויעות לא פחות. ועוד היד נטויה. לגבי מדיניות הפנים - עד כמה שאני מבין, רפורמת הבריאות היא גם שנויה במחלוקת, וגם עוד לא ברור עד כמה היא תתגשם בפועל. יש סיכוי שבעוד עשר שנים לא יישאר מההישג הפוטנציאלי הזה כלום. אז אם נסכם שההיסטוריה תזכור את אובמה בזכות לגליזצית החשיש1 - על זה אני לא אחלוק עליך. 1 כמובן שמעבר לזה ההיסטוריה תזכור אותו בעיקר בזכות צבע עורו. שזה אמנם הישג נאה וראוי לציון לעם האמריקאי, אבל לא ממש חלק מהרזומה התפקודי של נשיא מכהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שהבנתי, הרפורמה בבריאות לא "תתגשם" אלא כבר מוגשמת כש9 מליון מבוטחים חדשים( רובם אגב ממדינות עם שלטון רפובליקני שמתנגד ליישום ה exchange ברמת המדינה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כנראה צודק, אבל הנושא הוא מאד מורכב. מחוסר חומר בעברית, ניסיתי - ברפרוף אמנם - לקרוא כמה פעמים מאמרים אמריקאיים בנושא הזה, ועל אף שדי ברור מהם שיש מחלוקת פוליטית, כלכלית וחברתית גדולה מאד בנושא, אני חייב להודות שלא הצלחתי באמת לגבש הבנה סבירה של מי נגד מי, מה הטענות בעד ונגד, ומה הנתונים הכמותיים שתומכים לכאן או לכאן. איכשהוא, כבר חוויתי קשיים דומים כשניסיתי לקרוא על נושאים אחרים שמערבים פוליטיקה פנים-אמריקאית. אולי מישהו ירים את הכפפה ויכתוב מאמר באייל על הרפורמה הנ"ל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום לפני חמש שנים הנשיא אובמה חתם על החוק לרפורמה בבריאות. עד עכשיו הצטרפו כ- 16 מליון מבוטחים חדשים (ולא 9 כמו שכתבתי מקודם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סבור שניתן לייחס רק מעטים מההרוגים והפליטים למדיניות של אובמה. יש הבדל גדול בין נשיא שיוזם מלחמה ואחראי באופן ישיר לתוצאותיה לבין נשיא שנמנע מלהתערב בסכסוכים זרים, גם אם הוא יודע שרבים באזורי הסכסוך האלו ישלמו מחיר כבד. כפי שאמרתי, אובמה הוא נשיא ארה"ב, לא העולם; תפקידו לא להיות השוטר העולמי ולא לאכוף את מימוש ארבע-עשרה הנקודות של וודרו וילסון אלא לדאוג לאינטרסים של ארה"ב, ועל כך יש לשפוט אותו. אם האוקראינים והרוסים, או דאעש ואסד והחיזבאללה או קבוצות אחרות נלחמות אלו באלו והוא לא שלח חיילים כדי לעצור אותם, ההרג אינו באשמתו. בסך הכל אופציות הפעולה שלו בשטח מצומצמות למדי; התערבות צבאית בסכסוכים זרים הצליחה רק במקרים מעטים, והצבור האמריקאי נמצא בפאזה קרובה יותר לקוטב הבדלנות של המטוטלת מאשר לקוטב המעורבות. רפורמת הבריאות שנויה במחלוקת - כמובן. אין צעד משמעותי שאינו שנוי במחלוקת מעצם טבעו. גם הניו דיל נאלץ לעבור שנים של מאבקים עד שרוזבלט הצליח לכופף את ידו של בית המשפט העליון ולאלץ אותו לאשר את התכנית. גם "המדינה הגדולה" של ג'ונסון בשנות הששים היתה שנויה במחלוקת. עד היום אתה יכול למצוא אמריקאים שסבורים שקיומו של הבטוח הלאומי מנוגד לחוקה. לעומת זאת, בכל מדינה מערבית אחרת הרפורמה היתה שנויה במחלוקת לא משום שהיא מערבת את המדינה יותר מדי אלא משום שהיא עושה זאת פחות מדי. המדינה לא לוקחת על עצמה אחריות לכך שלכל אזרח יהיה בטוח בריאות, היא לא מנתקת את הקשר המשונה שבין המעסיק לבין הסדרי הבריאות של העובד, היא לא מבטלת את התמריצים שהפכו את מערכת הבריאות של ארה"ב ליקרה בעולם בפער גדול, ואחת הפחות יעילות במערב. אם לא ישאר כלום כיוון שהרפובליקאים יוליכו את הכל אחורה - גם מהסכם אוסלו לא נשאר היום הרבה, ובכל זאת זה הדבר העיקרי שייזכר מממשלת רבין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לארה״ב לא היתה היסטוריה של מדיניות התערבות, היה אפשר לקבל את הטיעון שלך שזה לא תפקיד של האמריקנים להיות שוטר של העולם. אבל כן יש להם היסטוריה כזו וזו לא היסטוריה עתיקה. ההתערבות האמריקנית כן השפיעה על שינוי יחסי הכוחות באיזור והיא כן גורם חשוב בהרמת הראש של שחקנים כמו דאעש. הרפובליקנים והדמוקרטים מאשימים זה את זה במדיניות חוץ כושלת. שניהם צודקים, אבל לא מהסיבות שהם חושבים. הבעיה החמורה במדיניות החוץ האמריקנית היא הנד נד שלהם בין מצב הרוח המתערב לבין מצב הרוח של ״אנחנו לא השוטרים של העולם״. טיק וטק. הם כרגע במצב רוח של טק, אבל זה לא הפתרון אלא חלק מהבעיה. הם פולשים צבאית למדינות (כמו כל אימפריה), מעלים ומורידים דיקטטורים כרצונם, מזרימים כספים ובוחשים בפוליטיקה של מדינות זרות, אבל כשניהיה קצת חם מידי במטבח הם מתכנסים חזרה אל תוך עצמם ומשאירים את המקומיים להתמודד עם החלל השלטוני הריק והכאוס שהם משאירים מאחור. זה בדיוק החלל שבו יכולים להתחיל לשחק האנשים החמודים של דאעש. במילים אחרות: ארה״ב היא אמפריה מהסוג הגרוע ביותר. מצד אחד מאוד כוחניים ומתערבים כשזה נוח להם, אבל מצד שני לא מוכנים לקחת את האחריות שנובעת מהתערבות האמפריה בענייני העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהסכם אוסלו נשאר המון - בלי אוסלו, אין רשות פלסטינית ביו''ש, אין חמאס בעזה, וכל המצב המדיני כאן היה שונה. לטוב או לרע - זה כבר ענין של השקפה, אבל השינוי העצום שהסכמי אוסלו הביאו למאפיינים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כנראה בלתי הפיך (חוץ מאשר במחיר איום לשני הצדדים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התנהגותו של אובמה בענייני המזה"ת די דומה להתנהגותו בענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני - לא מעניין אותו שהוא חלק ממדינה שעשתה מהלכים והסכמים, ופעולותיה בעבר כבר השפיעו רבות, הוא מתנהג כאילו הוא חי בבועה מרחבית-זמנית שבה הוא יכול לעשות מה שהוא עוזשה במנותק ממה שקרה לפני וממה שיקרה אחרי1. אז מה אם ארה:ב זו שפלשה לעיראק - לא מעניין אותו, הוא יצא וישאיר כאוס. אז מה אם ארה"ב הבטיחה לישראל כל מיני הבטחות בימי הנשיאים לפניו - הוא יתעלם מזה ועשה מה שבא לו. ומעבר לאינטרס הישראלי הצר - נראה לי שלכולם כבר ברור היום שבעולם המודרני אי אפשר לנתק את ההשפעות ההדדיות שיש לאירועים בין מדינות. אם הוא לא יזיז אצבע בעניין דאעש - בסוף ימותו גם הרבה אזרחים אמריקאיים (כבר היו כמה כאלה כמדומני). אם הוא ינתק את קשריו במזרח התיכון, מעצמות אחרות ימלאו את מקומו ויפגעו באינטרסים של ארה"ב, גם אצל אלה שפעם היו ידידותיה. וכשנשק גרעיני יהיה סחורה עוברת לסוחר בעולם המוסלמי, מהר מאד הוא יזלוג לארגוני טרור שהאיום שלהם על ארה"ב יהיה ברור בעין. ארה"ב לא יכולה להתכנס בתוך עצמה ולהישאר המעצמה שהיא היום - כשברור לך שהמעמד הזה שווה לה גם הרבה מיליארדי דולרים בשנה, וקריסה שלו תעלה לה סכומי עתק (רמז - שער הדולר וגו'). אז אם הוא מעונין שארה"ב תתחיל את המאה העשרים ואחת כשהיא במעמד של בריטניה בתחילת המאה העשרים, ולא אכפת לו שהיא תגיע למעמד של בריטניה בסוף המאה העשרים - סבבה. וכמו שענו לך, מי שלקח על עצמו להיות השוטר במשך כל כך הרבה זמן, לא יכול סתם לזרוק את המפתחות וללכת כאילו כלום. זאת אמרת שוודאי שהוא יכול - אבל הנזק שהוא יגרום לכלל האנושות עשוי להיות עצום בממדיו. בינתיים הוא רק נזק גדול למדי. בוא נחכה ונראה. 1 ראה החוב העצום שהוא משאיר לאזרחי ארה"ב בדורות הבאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה, כמו הרבה ישראלים, חי בבועת הפריזמה הצרה שמבינה ושופטת דברים רק על סמך הראייה הישראלית הקונבנציונלית התואמת לכאורה לאינטרס הישראלי. אז מה אם מלחמת עיראק לא היתה מוצדקת מלכתחילה, נימוקיה עמדו על כרעי תרנגולת והיא יצרה יותר בעיות מאשר פתרה (ע"ע דעא"ש)? אז מה אם ישראל בראשות הפירומן הנצחי עושה מה שבא לה, מתעלמת מהמצב האזורי (כולל במה שנוגע לאינטרסים שלה) וחותרת תחת הנשיא במיגרש הפרטי שלו? אם אובמה לא נוהג כפי רצוננו הרי שהוא אנטישמי ועוכר ישראל. אם הוא לא נוהג לפי עצת נתניהו ופוקס ניוז אז הוא מפקיר את האינטרס האמריקאי. המדיניות של בוש יצרה רק בעיות לארה"ב (והוא עצמו הודה בכך במובלע בסיום כהונתו). למה שאובמה יחזור על הטעויות הללו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מתאים לך להכניס מילים לפי. לא אמרתי שהוא אנטישמי ואפילו לא עוכר ישראל (זה לא אותו דבר כמובן). ויכול להיות שגם המדיניות של ישראל גרועה - איזה מן טיעון זה? ניסיתי ככל יכולתי לנסח את תגובתי מבלי להכניס ספציפית שת השיקולים הישראלים, כשב'ידידותיה' של ארה"ב כיוונתי דוקא למצרים, סעודיה וירדן. וגם לא אמרתי שבוש היה נפלא. עכשיו, אם יש לך מה לומר שקשור למה שכן אמרתי, אשמח לשמוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היציאה מעירק היתה של הנשיא בוש, בהתאם להסכם עליו חתם ב-2008 עם ממשלת עירק. לפי ההסכם, עד 2009 יעזבו יחידות לוחמות את הערים העירקיות ועד 2011 יעזבו כל הכוחות האמריקאים את עירק. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |