בתשובה להמסביר לצרכן, 16/01/15 13:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האמת היא שאפשר, לדעתי, להבדיל די בקלות בין מי שרוצה שהאסיר פשוט יסבול לבין מי שרוצה לפצות את הקרבנות. אם האסיר הוא איש מחשבים מבריק שחברות רבות מוכנות לשלם לו חמישים אלף ש"ח בחודש כדי שיעבוד עבורן מעמדת עבודה נוחה שתותקן בתא שלו, האם לאפשר לו לעשות זאת ולהעביר לקרבן 50,000 ש"ח בחודש או להתעקש להעסיק אותו בניפוץ סלעים תמורת פחות משכר מינימום? ומה אם הוא מנתח מוח מעולה שחולים מחו"ל באים ומשלמים הון כדי להינתח אצלו? האם לאפשר לו לצאת מדי יום מהכלא לבית החולים, לבצע ניתוחים, להציל חיי אדם ולפצות את הקרבן בסכומי עתק - או להעסיק אותו בניפוץ סלעים? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בקלות - אני לא בטוח. אני לא חושב שאפשר להכריח מהנדס מחשבים לפתח משהו ששוה משהו אם הוא לא רוצה לעשות את זה. ואם הוא רוצה, והתנאים נוחים - זה לא עבודת פרך. או נניח שהפסיכופט מהכתבה הוא גם מנתח מוח שכל ניתוח שלו שווה 50K ומכריחים אותו לעשות (לטובת הציבור) 18-20 כאלו ביום. אתה היית שם את המוח שלך מתחת לאיזמל שלו?! עבודת פרך היא עבודת כפייה ובד"כ מדובר בעינוי פיזי שאפשר להשיג רק על ידי איום בעינוי פיזי גדול יותר. הסוס מושך את העגלה לא בגלל שהתנאים טובים אלא כדי להימנע מהצלפת השוט של העגלון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נניח שאיש הקש היה אומר למהנדס שהוא צריך לעבוד בכלא כדי לפצות את הקרבן: אפשרות אחת היא שהוא ינפץ אבנים, האפשרות השניה היא שהוא יפתח תכנה. כמובן, אם הוא יפתח תכנה גרועה וחברות לא תהיינה מוכנות לשלם עבורה, הוא יצטרך להסתפק באפשרות של ניפוץ האבנים. מה הוא היה בוחר? כנ"ל לגבי המנתח (אגב, לא ניתן לבצע 18-20 ניתוחי מוח ביום, זה דבר די ממושך. אולי שניים). הם יעשו עבודה טובה ולו כדי להמשיך בעבודה הנוחה והמעניינת ולהמנע מניפוץ האבנים. לכן, אם איש הקש רוצה באמת לפצות את הקרבן הוא יאפשר להם זאת גם אם זו לא "עבודת פרך"; אם הוא מעוניין שיסבלו, הוא ישלח אותם לניפוץ האבנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם המהנדס לא רוצה להנדס אז הוא בטח לא רוצה גם לנפץ אבנים, מה נעשה אז? אם X רוצה להציע לפושעים פסיכופטים (ובהם מנתחים ומהנדסים) לעבוד ולהשיא את תפוקתם, ולתרום אותה לקורבנותיהם, או לחברה בכלל, אז (לא מדובר בהחפצה) אני תומך בו בכל לב. המבחן מתחיל במה שהוא רוצה לעשות אם הם לא רוצים או (אומרים שהם) לא יכולים לעבוד. אם, במקרה הזה, X מציע להפעיל עליהם כוח (צינוק, מניעת שינה, הרעבה, הצלפת שוט, עינויים) כדי להכריח אותם לעבוד, אז נדמה לי שאפשר לומר שמה שמניע אותו הוא יצר של נקמנות וכעס על פסיכופט שלא רק פגע קשות בקורבנות אלא שגם לא מוכן לטרוח כדי לפצות אותם. למען הסר ספק, יש להבהיר שבמקרה כזה הכעס מאוד מובן – שהרי מדובר באיש נתעב במיוחד והכעס וייצר הנקם שהוא מעורר בכל אדם סביר גדול במיוחד. אז היצר לגמרי מובן - הוויכוח הוא בשאלה אם עלינו "לכבוש את יצרינו" או לתת לו להשתלט עלינו. מצד שני, אם X מגלה חמלה ומאוד דואג לרווחתם של הקורבנות ובני משפחותיהם, שסבלו מידיו של הפסיכופט, הרי הוא לא יתלה את הסיוע שניתן להם בפסיכופט - לא ברצונו הטוב ולא בתפוקה שלו בעבודות כפייה. הסיוע שמגיע לקורבן לא יכול להיות תלוי בתפוקה של הפושע: קורבן של פושע-מנתח-מוח איננו זכאי לפיצוי גדול יותר מקורבנו של פושע-מנתץ-אבנים. בחברה מסודרת ("נאורה") הסיוע מגיע לקורבן מהחברה עצמה (או מחברת הביטוח) שמשאביה ויכולותיה גדולים לאין שיעור מאלו של פושע יחיד. לעומת המשאבים הללו, מה שנפיק מעבודת כפייה של הפושע בטל בשישים ולעג לרש. ולאור כל זה, למרות שאינני בוחן כליות ולב, אני יכול להעריך על סמך ראיות נסיבתיות את מניעיו של X. כאשר הוא מכוון את עיקר מעייניו להשאה כוחנית של תפוקת הפושע ופחות (או כלל לא) מוטרד מהשאת הסיוע לקורבן, זה מחזק את הערכתי שמדובר בייצר נקם בפוגע ולא ברצון לסייע לנפגע. אבל בכל מקרה, זו סטייה מהנושא להערת אגב. אופיו של X לא באמת מעניין (אם הוא לא רץ לכנסת). מה שחשוב לזכור הוא שבין הפושע (הבודד) והקורבן (היחיד) עומדת "החברה". אם מטרתה היא לסייע לקורבן אז עליה לעשות זאת בלי להתפרק מערכיה – שמשמעו לפרק את עצמה. אם אחד הערכים שלה הוא שאסור להחפיץ, אז היא תסייע לקורבן בלי להחפיץ את הפושע. אם ערכיה מתירים החפצה – אז יש מקום לשקול אופנים נוספים: למשל על גניבה נפצה במכירת הכיליה של הגנב. על רצח – נמכור את ליבו. ואם ערכי החברה מתירים נקמה, אז אין סיבה שלא נסקול אותו באבנים, נכרות את ידו/ראשו או נזרוק אותו מהגג. בסוף רק צריך להבהיר מה מתירים לנו הערכים שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דנטה, בקומדיה האלוהית, ייחד את המדור הראשוןמתוך תשהת מדורי גיהנום לפילוסופים. הם אמנם לא עברו יסורי תופת אבל נידונו לחיות באזור דימדומים, מעין גן עדן מוגבל ונחות. אלכסנדר סולז'ניצין הפך את המדור הראשון של דנטה לחלק מהגהינום של מחנות העבודה הסובייטים. המדענים שנכלאו במדור הראשון אמנם זכו לתנאי מחייה משופרים בהרבה יחסית לאסירי סיביריה אבל הם הוכרחו לשעבד את כישוריהם לרצונו של סטאלין ושל השלטון הסובייטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התרשמתי מ"המדור הראשון" שאסירי השראשקות עשו עבודה יוצאת דופן באיכותה. הצירוף "ולא רצו לעבוד" מופיע שם לא פעם ולא פעמיים. בסופו של דבר, גם מנתח המוח וגם המהנדס יעשו עבודה טובה יותר בעודם חופשיים. אם המטרה היא לפצות את הקורבן - אפשר גם להשית קנס גדול על העבריין - שיועבר לפיצוי הקורבנות, בבת אחת או בתשלומים1. העבריין ישאר אדם חופשי וישתכר בשוק החופשי. זה עשוי להניב תוצאה טובה יותר מאשר שראשקות ומחנות לעבודות כפיה. 1 כל חודש 2,500 משכרו של העבריין יועברו בהוראת קבע לחשבונם של הנפגעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר של סולז'ניצין מתאר את המדור הראשון כחלק מ''ארכילפג הגולאגים'' (עליהם כתב בספר אחר). הוא מתאר כיצד הדיכוי הסטאליניסטי התרחב והעמיק גם לנפש הפנימית היוצרת שכביכול אמורה להיות חסינה או עמידה יותר לדיכוי. שבירת האדם נעשית על ידי יסורי הגוף, יסורי הנפש, ושיעבוד הכוחות הקריאטיביים שלו, שיעבוד שמלווה בשבירת עמוד השידרה המוסרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את שניהם. וגם את ''יום בחיי איוון דניסביץ'''. התחלתי את ''אגף הסרטן'' אבל נתקעתי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |