בתשובה להפונז, 16/11/14 10:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נראה לי שחלק מהבעיה היא שאתה לא קורא את המאמר כמו שאני, או אריק או גם ארז קראנו אותו. יכול להיות שבגלל זה אתה לא רואה את הפרובוקציה בדבריו של הכותב ולא מבין את התגובות המתריסות מנגד. והטענה שלי לא היתה שאלון עידן מבטא פצע נרקיסיסטי במאמר שלו, אלא שהוא מתאר מישהו עם פצע נרקיסיסטי. אני לא בטוחה שעשיתי שימוש נכון במונח, אבל הכוונה היתה קרובה למה שאריק תאר, מישהו שנפגע בצורה עמוקה מחוסר יחס. או כדברי המאמר: "אם יש דבר אחד נורא באמת, כך הוא נראה: יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, חיים שלמים, ואף אחד לא פונה אליך, ולא רוצה להעיר לך, ואין לו שום עניין בך. חיים שלמים ללכת בעולם בלי שאף אחד שם לב אליך. חיים שלמים ללכת בעולם, והעולם הולך במקביל אליך. חיים שלמים ללכת בעולם ורגע לפני שהעולם נגמר, אתה לפתע נעצר ושואל את עצמך: רגע, יכול להיות שלא הייתי פה בכלל?" אני לא חושבת שאלון עידן מתאר את עצמו. אני כן חושבת שנוכחות זה דבר אקטיבי, שאדם מחולל בעצמו. אני חושבת גם שהמחשבה ש"אין לי נוכחות" היא מחשבה סובייקטיבית. ויש כאלו שיעוררו באופן אקטיבי תשומת לב בעלת אופי מיני. אבל הרבה יותר פעמים אין למי ש"זוכה" לתשומת לב כזו את הכוונה או היכולת לשלוט בסיטואציה. וכאן בעיני ההבדל. מעבר לכך, לא התכוונתי בדוגמה האישית שתארתי להציב את ישראל לעומת כל הארצות הקרות האחרות. אני בסך הכל העליתי חוויה אישית על מנת לתאר את הניסיון האישי שלי "עם" ו"בלי", ולמה אני מעדיפה את ה"בלי". לא כל המערב הוא מקשה אחת. לא כל אירופה היא מקשה אחת. למעשה גם בין מדינות צפון אירופאיות יש הבדלים. יצא שאני באחת המדינות הכי עצורות בתחום הזה. ומהצד השני ניתן לקבוע בבירור שישראל היא רק אחת מהרבה מדינות עם נורמות "פלירטוט" חודרניות. ומאחר שיש מספר מדינות כאלו, אני יכולה לקבוע חד וחלק שזה לא תמיד בא במקביל להרגלי שליחת ידיים לילדים וחיות בית זרים. ובסופו של דבר, אני סבורה שאתה טועה. הגם ש"פולשנות" הוא נושא מרכזי בתרבות הישראלית, ניתן גם ניתן לתקוף סימפטומים ספציפיים של התופעה ולנסות לשנות אותם. זה עבד בהצלחה בעבר במאבק נגד כל מני תופעות בתרבות הישראלית וגם בתרבויות אחרות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שהוא לא כותב על עצמו, אבל מה זה משנה בכלל לטיעון כאן? "נוכחות זה דבר אקטיבי שאדם מחולל בעצמו" זה אחד המשפטים האלה שבאים מאלה שיש להם, כטענה או תירוץ מול אלה שאין להם. זה בערך כמו שלארי פייג' מטיף לכל אדם לבחור את העבודה שמתאימה לו (גם מאיזה מאמר לאחרונה). "עבודה מתגמלת ומספקת היא דבר אקטיבי שאדם בוחר בעצמו" - Yeah, right - ספרי את זה לעקרת בית חד הורית עם שני ילדים במרכז אמריקה או לסיני שמשתכר 5 דולר ביום. כי הרי כל עובד במפעל המגבות בערד בחר להיות שם במקום להיות מתכנת בגוגל, לא1? באשר לסייפא, אני חושב שניתן גם לתקוף מאפיינים ספציפיים, וגם להתייחס לתופעה בכללותה, זה לא שחור או לבן. למשל, נראה לי שאחת הסיבות שבארה"ב יהיו הרבה פחות הערות פלירטוט פוגעניות, היא שיש שם סובלנות מועטה מאד להערות פולשניות מכל סוג שהוא, החל מלגבי איך שאתה נראה, ועבור בענייני גזע, גיל, מין, מגדר, ובכלל חדירה לפרטיות של הפרט כשהוא מסתובב במרחב הציבורי. וגם הנשים מרוויחות מזה. 1 לא שלי במקור. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |