בתשובה לאביר הקרנפים, 14/10/14 3:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ממש לא מדויק. ישראל לא רצתה כמעט אף פעם הסכם שיכלול ''ויתורים כואבים'' מדי ולכן הצעותיה לא יכלו להתקבל ע''י הצד הפלסטיני. היוצא מן הכלל היחיד היה בימי אולמרט שלטענתו ולטענת ליבני, בזמן נוסף היו יכולים להגיע להסכם עם אבו-מאזן. תולדות השיחות עם הפלסטינים הן אבולוציה של מידת הויתורים שישראל מוכנה לעשות, לא בגלל שהפלסטינים מחלישים אותה ודורשים ממנה מעל ומעבר אלא בגלל שלישראל אין ברירה אלא לנטוש את מדיניות ההתנחלויות והסיפוח הזוחל אם רצונה אכן בהסדר מדיני. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה של אולמרט, לבני ושלך, היא שבזמן נוסף וגם ויתורים נוספים, יהיה ניתן להגיע להסכם. וזה דומה לאותו מהמר שיושב בקזינו ומפסיד את הבית שלו ואת התכשיטים של אשתו כי רק עוד קצת והמזל יחזור אליו והוא יזכה בכל הכסף בקזינו... מה עם ברק? הוא לא הציע מספיק? לא הביע נכונות? תולדות השיחות עם הפלסטינים הן אבולוציה של מידת הויתורים שישראל מוכנה לעשות - כשהפלסטינים לומדים לפוצץ את השיחות שוב ושוב, כי הם יודעים שפעם הבאה הם יגיעו עם נקודת פתיחה טובה יותר. בכל פעם שהמשא ומתן מתחדש, פתאום מה שלא היו מוכנים לדון בו בפעם קודמת, הוא דרישה התחלתית. איפה זה נעצר? אז אמור לי: יש ויתור שאתה לא מוכן לעשות? או שכל מה שהערבים ידרשו אתה חושב שצריך לתת להם? איפה אתה מותח את הגבול? אתה באמת חושב שתוכל לחתום איתם על הסכם שלאחריו יהיה שלום אמיתי, מתמשך, בלי טרור והתפרעויות שגרתיות? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |