|
||||
|
||||
להבדיל ממשפטי העורך על "חטאיהם" של בני ישראל ופרשנות על המצב הפוליטי של אותה תקופה (נגד המלוכה בסיפורי גדעון ואבימלך, בעדה בסיפורי מיכיהו ופילגש בגבעה), הסיפורים עצמם אמינים וקבילים היסטורית - שבטים ללא מסגרת מדינית גדולה יותר החיים כל אחד לעצמו (מלבד בריתות מלחמה מזדמנות) ופולחנם אלילי. זאת מלבד הסיפור הראשון בספר (סיפור יהודאי המפאר שופט משבט יהודה הנלחם במלך ארם הצפונית ששמו המוזר כושן רשעתיים זהה במישקלו לארם נהריים) והסיפור האחרון שאיננו אלא תעמולה לבית דוד. |
|
||||
|
||||
הם יכולים להיות סבירים, אך באותה מידה יכולים להיות סיפורי עם. כמוכן, לפי ספר שופטים הפולחן לא היה אלילי (אבל כמובן שזה מה שמי שהעלה את הסיפור על הכתב בדיעבד חשב). |
|
||||
|
||||
רק לפי העריכה הפולחן לא היה אלילי. בסיפור גדעון ישנה תרצנות לעבודת הבעל ולשמו השני של גדעון ובסיפור מיכיהו ונדודי שבט דן, הפולחן האלילי ברור מאליו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |