בתשובה לאביר הקרנפים, 03/09/14 21:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כן. ההומניזם עומד מאחורי הקביעה שבני האדם יכולים להיות אחראיים לגורלם. והם אינם זקוקים לשום גוף מתווך שיגיד להם מה אלוהים רוצה. כל זה - באופן אוניברסלי. למעשה, ההומניזם מכריז על עצמו כגדול מאלוהים (אם כי, לא גדול בהכרך מאלים אחרים) ובכוחו להגדיר את הדת כ-סגנון חיים, לא העדיף בהכרך ולא היחיד האפשרי, אף על פי שאלוהים טוען שזה כן סגנון החיים הנכון היחידי. שיטען. ההומניזם - כתנועת נגד למציאות של שלטון דתי, בשורשיה, היא שאיפה שאיפיינה אנשים שבעים משועממים ומדושנים? אגב - העולם הדתי שבע ומשועמם כמו העולם החילוני, גם אם הם מחלקים את עוגת השפע באופן שונה. מי מדבר על הומניזם ליברלי? עוד סוג של הומניזם. העולם היה דתי, מאוד, במשך תקופה לא קצרה לא בימי התנך דווקא, אלא לא מזמן. הדת הלא נכונה מבחינתך -נכון, אתה מצהיר (בהסכמה) שאתה מעוניין בטובתה של קבוצה מסויימת, בנוסף - אתה טוען שהדת שלך תספק את המצב הטוב ביותר עבור הקבוצה הנבחרת (ואולי כלל בני האדם) -לא? חיים ערכיים יותר, מלאים יותר באופן מסויים כבר בעולם הזה, או, גמול רוחני בעתיד, או אפילו הסיפוק המתפוגג שבהשלמת עוד פסיק בתוכנית הבלתי נתפסת של אלוהים. יתכן שאינך טוען כך. אולי ההבטחה האלוהית היא רק להפצת הזרע הרב, ולא לשום סוג של שקט ושלווה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי בדבר. גם ב''חברת השפע'', אנשים ששואפים שלא להיות כפופים לחוקי האל לאו דווקא רצים לבכות לפסיכיטר, כפי שהם לא רצים לבכות לרב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לחלק ולסייג את נושא הדיון, אם לא אכפת לך. אנו לא דנים בשאלה האם ההומניזם גדול מן האלוהים. הגענו לנושא מתוך השאלה האם התנ"ך הומני, והמשכנו במאפיינים של הומניזם. הפיסקה הראשונה בתגובה 641271, מלמדת שהתנ"ך אינו הומני ושההומניזם סותר אותו. שהרי לפי התנ"ך - האלוהים אחראי לכל הגורלות, הוא לבדו קובע והוא מכתיב את החוקים הראויים לבני האדם. דבר איננו גדול מן האלוהים וכו'. לגבי ההומניזם עצמו, הוא לא טוען רק שבני האדם אחראים לגורלם. מדובר פה על עיקרון שכל בן אדם הוא טוב למרות שהוא בעצם רע. לכן צריך לנהוג ברחמים גם בפושעים נתעבים, או כי גם הם טובים בסתר ליבם, או כי צריך להיות טובים אליהם. ועיקרון זה - לדעתי - הוא רעיון שמאפיין אנשים שבעים ומשועממים. לאדם שנאבק להאכיל את משפחתו או להגן עליה, אין זמן לבזבז על מלחמות בקצה השני של הגלובוס. אם הוא מסיח את הדעת מהמלחמה שמתנהלת בחצר ביתו שלו, הוא לא ישרוד/משפחתו לא תשרוד. אם לא יענישו היטב את הגברתן שניסה לאנוס את הבת שלו, בפעם הבאה הפושע יצליח לבצע את זממו. אם לא יוציאו להורג את הרוצח, הרוצח ישמור על תקווה להשתחרר/לברוח ולהמשיך במעשיו. רוצחים אחרים ידעו שאם יתפסו אותם זה עדיין לא הסוף, ולכן הפשיעה משתלמת בשיקול של סיכון מול תועלת. בשונה מהאדם השבע והשאנן שדברים כאלה פחות מדאיגים אותו, כי בתת ההכרה שלו הם לא מתקשרים להישרדות האישית והממשית שלו (דוגמה טובה - ההתנתקות ועוטף עזה). במצב כזה נוח יותר להתחשב בפושעים, להתנגד לענישה חריפה ואכיפה נוקשה, אפשר לרחם על מסכנים בסוף העולם לפני שמרחמים על מסכנים שנמצאים במרחק של כמה רחוקות. כשהבטן מלאה והדאגות הן דאגות של עשירים, הכל נראה אחרת. אני מתמקד בטובתה של קבוצה מסויימת, מאחר והמשאבים מוגבלים לדאוג לטובתן של כל הקבוצות, שלא כולן מחזיקות בערכים שווים. בעולם שבו מסתובבים פושעים, החברה צריכה להגן על עצמה. אם האריה נהנה לנשנש תאואים, התאואים צריכים להיות הומנים ולדאוג לצרכיו והנאותיו? או שהתאואים צריכים להתכנס בעצמם ולבעוט כדי שהאריה לא יוכל להכנס ביניהם ולהנות על חשבונם? ההבטחה האלוהית היא להכל. בראש ובראשונה לשלום - "אם בחוקותי תלכו ונתתי שלום בארץ". מעבר לדרישה לשאול בשלומה של עיר לפני שנלחמים בה, כמה פעמים ביום מתפללים על השלום וכו'. לכן נראה לי שהמגמה הריאלית צריכה לשחק תפקיד חשוב יותר מאשר המגמה ההומנית. ואם אני לא טועה, גם התנ"ך נסמך יותר על הגישה הריאלית מאשר על ההומנית. לא טענתי שיש הכרח שכל אדם בחברת השפע ירוץ לבכות לפסיכיאטר/פסיכולוג/מאמן שיטה/מדריך חיים מהגרביים. ציינתי שתופעת היועצים וכתלי הדמעות פורחת בעולם שבו לאנשים יש כסף מיותר לשפוך על השטויות האלה. סתם השוואה מעניינת בהקשר שהזכרתי: טוני סופרנו רץ להתבכיין לפסיכיאטרית, כשאשתו מתבכיינת לכומר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |