|
הצדק איתך ברמה הפילוסופית, אבל ההתנהלות של המדינה בפועל כיהודית ודמוקרטית מעולם לא ערכה כזו הפרדה חדה כפי שאתה עושה.
"יהודית" גלשה מעבר להגדרת הלאום שהיא אמנם העיקר (חוק השבות המייצג הבולט ביותר), לתחום הצביון הדתי של חיי היום יום (הרבנות הראשית כגוף ממלכתי והנושאים שהיא עוסקת בהם; חוק שעות עבודה ומנוחה), שהרי היהדות מעולם לא עשתה הפרדה בין העם והדת, חד הם עבורה. ו"דמוקרטית" לא נותרה בד' אמות של המשטר אלא נכנסה לחוקי יסוד בנושאי זכויות האדם. ההתנגשות המתמדת והאיזון הדינמי בין הערכים היהודיים והערכים הדמוקרטיים זהו מבחינתי התבלין הסודי שנותן את הטעם הנכון לחיים כאן. הסטטוס קוו של תחבורה ציבורית בשבת ושל גידול חזיר, לדוגמה, מבטאים את האיזון הזה מבחינה חוקית, ומאידך ישנם גם ערכים דתיים וחילוניים (יום כיפור והצפירה של יום הזכרון) שנשמרים ללא עיגון בחוק.
גם במישור האזרחי מדינת הלאום עושה ויתורים לדמוקרטיה כמו למשל במדיניות לשונית בישראל [ויקיפדיה]: מצד אחד ישנם מי שרוצים לקבוע את העברית כשפה רשמית יחידה ומצד שני ישנם אלו שרוצים לשמור על זכויות המיעוט הערבי. משיכת החבל הזו לא מתנהלת במימד תאורטי אחד של "לאום" או "משטר" אלא במוסדות השונים של הציבוריות.
|
|