 |
זה לא היה בדיוק ויכוח. בגדול כוח המפציצים של ה-RAF התחלק בין ה-Bomber command, המפציצים הכבדים (לנקסטר והאליפאקס וגם B-17 ו-B-24 האמריקנים) של ארתור האריס לבין ה-Fighter command המפציצים הטקטיים של לי-מלורי. החלוקה היתה ע"פ המשימות ולאו דוקא לפי סוגי המטוסים. היו סוגי מטוסים שהיו בשני הפיקודים (למשל לנקסטר, האליפקס, מוסקיטו ו-וולינגטון).
מה שהיה הוא שארתור טדר ולי-מלורי שהיו הסגנים של אייזנהאואר ומפקדי כוח האויר שלו דרשו שפיקוד המפציצים האיסטרטגיים (הפיקוד של האריס) ישתתף הן בהפצצות ההכנה לקראת הפלישה (התקפות על גשרים, קוי רכבת וקווי תקשורת) והן בסיוע האוירי בזמן הנחיתה עצמה. האריס פשוט סרב. נקודת המבט שלו היתה שמה שיוביל להכרעת הגרמנים תהיה ההפצצה מן האויר ולא פלישה קרקעית ולכן כל הסטה של כוח מן ההפצצות האסטרטגיות לטובת פלישה נזקה רב מתועלתה. בסופו של דבר, צ'רצ'יל הכריע וכופף את ידו של האריס והמפציצים הכבדים השתתפו בשתי המשימות.
מי שיתמקד בסיוע האוירי בזמן הנחיתה עצמה, עשוי להגיע למסקנה שגוייה. בעוד התפוקה של המפציצים הכבדים היתה פיאסקו גמור (הטייסים פחדו לפספס את המטרות או לפגוע בכוחות הנוחתים ולכן הפציצו כמה מאות מטרים מעבר לסוללות חוף ולא גרמו לשום פגיעה בכוחות הגרמניים שהיו פרוסים על קו החוף), דוקא המפציצים הקלים יותר של ה-Fighter command ( הבופייטר והמוסקיטו שהזכרת וגם מפציצי צלילה כמו הטייפון וההאריקיין) הצליחו לפגוע בגרמנים. בגלל השליטה האוירית המוחלטת של בעה"ב מעל שדה הקרב אפילו מטוסים מיושנים לגמרי של הבריטים שהיו חסרי סיכוי מול המטוסים הגרמניים, תרמו את תרומתם המשמעותית למודיעין ולהרעשה האוירית בזמן הנחיתה
אחת הדוגמאות הקריטיות בעניין זה התרחשה דוקא לפני הפלישה באפריל 44. מפציצים של ה-Fighter command הפציצו את צוק פואנט די-הוק וגרמו לקריסת חלק ממנו לחוף הים. ההפצצה הזו גרמה לגרמנים להוציא את תותחי ה-155 שחלשו על חוף אומהה ולהרחיק אותם פנימה למקום בו לא היו אפקטיביים יותר. מה ששיחק כאן היה יכולת הדיוק העדיפה של מפציצי הקרב.
מדוע המסקנה המתבקשת (לפיה המפציצים הכבדים היו חסרי ערך בכל מקרה) היא לדעתי שגוייה? מכמה נימוקים. ראשית למפציצים הכבדים היתה השפעה ניכרת בהפצצות ההכנה הכבדות בכל רחבי צרפת בחודשים לקראת הנחיתה. שנית, מה שהכריע את גורל הנחיתות, בפרט את גורל הנחיתה בחוף אומהה שהיה חוף נחיתה קריטי שחיבר בין הנחיתה האמריקאית המוצלחת בחוף יוטה לבין חופי הנחיתות המוצלחות של הבריטים-קנדיים, היתה ההרעשה של התותחים הכבדים של ספינות המערכה שהתקרבו לחוף. ההפצצה האוירית של המפציצים הכבדים היתה חסרת ערך בגלל הפעלה לא נכונה וחוסר מזל ולא בגלל איזושהי סיבה עקרונית. אם המפציצים הכבדים היו מטילים את פצצותיהם קרוב יותר לחוף, גם במחיר של פגיעה בכוחות הנוחתים עצמם, תמונת הקרב של הנחיתה האסונית בחוף אומהה, היתה עשויה להיות שונה לגמרי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש