בתשובה להאייל האלמוני, 23/07/14 0:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טיפול בבעיה אמיתית של חפירת מנהרות ע״י האויב אל תוך שטח ישראל עם יציאה נוחה ליד ישובים ישראלים זה בכלל לא מה שצה״ל עושה. מה פתאום. טיפול בבעיה אמיתית של שיגור טילים על ישובים, זה בכלל לא מה שצה״ל עושה. מה פתאום. להציל את הכבוד זה מה שאנחנו עושים שם. קלעת בול. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן, נכון, אתה צודק, איך שכחתי, צה"ל באמת "מטפל" בבעיות האלה, והעובדה שהוא עושה את זה בכזאת הצלחה כבר 30 שנה רק מוכיחה את כמה אתה צודק. אין לזה שום קשר לכבוד, שום קשר לתקציב, שום קשר לפוליטיקה... אני לא יודע מתי המבצע ייגמר, אני לא יודע כמה הרוגים יהיו לשני הצדדים כשהוא יגמר, אני לא יודע כמה כסף הוא יעלה בשורה התחתונה, אין לי כדור בדולח. אבל אם נסיון העבר לימד אותי משהו, זה שבשש אחרי המבצע החמאס ימשיך להטיל אימה על אזרחי ישראל, וצה"ל ימשיך להטיל אימה על תושבי עזה. בסיום המבצע הנוכחי אתה יכול להתחיל את הספירה לאחור למבצע הבא, שגם בו כולם יעברו לדום ויפסיקו לשאול שאלות. הלוואי שאני טועה, אבל מי שלא לומד מטעויות העבר יחזור עליהם שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחושת היאוש מאפשרות של שינוי, ההרגשה "מה שהיה הוא שיהיה", הנבואות על סיבוב נוסף עוד שנה או שנתיים ואפילו הציטוט המפורסם של איינשטיין (השני, נו, לא מאיר) "Insanity: doing the same thing over and over again and expecting different results." שהתחיל להתחרות בפופלריות שלו בציטוט מרגיז אחר שלו1, הפכו להיות הלך הרוח בו אני נתקל מסביבי בימים אלה, לדעתי מתוך גישה פאטליסטית בלתי מוצדקת. ייתכן באמת שיהיה סיבוב נוסף, אולי אפילו יותר מאחד, אבל המצב לאחר כל סיבוב כזה אינו חוזר להיות מה שהיה לפניו; מה שמשתנה הוא התודעה של המעורבים. עמים מתעייפים ממלחמות, ואפילו פנאטים דתיים מגיעים, בסופו של דבר, לאיזה מצב של תשישות מוטיבציונית לפתוח שוב בהרפתקה שמסתיימת בהרג והרס, תוך אובדן כל ההשקעות שהושקעו בבניית התשתית שמאפשרת אותו הרג והרס. האידיאולוגיה אמנם עמידה לשינויים במידה רבה, בייחוד כשמדובר באידיאולוגיה דתית, ולכן גם הדיאלקטיקה משתנה רק בקצב איטי מאד, אבל הפרקטיקה בהחלט עשויה להשתנות. אני לא רואה את החמאס הופך לתנועת שלום, ואני לא רואה את רצועת עזה מפורזת, אבל אני בהחלט יכול לראות את החמאס בעתיד הקרוב מפנה קצת פחות מאמצים למרוץ חימוש חדש וקצת יותר לבניית תשתית אזרחית, תוך דחיית החובה הקדושה של שחרור אדמת הקודש לעתיד טיפה יותר רחוק. אם ישראל והעולם ישכילו להתנהג בשכל (ואם השלטון במצריים לא ישתנה שוב), יש תקווה שאותו עתיד יישאר קצת יותר רחוק שנה אחרי שנה, עד שיתמסמס לאיטו ויקבל סטטוס של "כשיבוא המשיח" או המקבילה המוסלמית שלו. זה מה שנסיון העבר לימד אותי, לאו דוקא מהסכסוך שלנו אלא גם מסכסוכים אחרים. ______________ 1- "Imagination is more important than knowledge" שהוא התירוץ הכי מעצבן של העצלנים והבורים, אבל זה לא שייך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שזה לא היה אף אחד מהאיינשטיינים שאמר את זה. המצב לאחר כל סיבוב כזה אינו חוזר להיות מה שהיה לפניו, לצערינו, המצב לרוב נהיה גרוע יותר. אנשים מתעייפים ממלחמות רק כשיש להם ברירה או שיש להם מה להפסיד. ילד שהרגת את אחותו התינוקת מולו יתקשה להפסיק לשנוא אותך. החמאס לא יהפוך לתנועת שלום, והוא גם לא יפנה משאבים לבניית תשתיות אזרחיות. האינטרס של החמאס הוא להמשיך במירוץ החימוש, משום שאם הוא יבנה תשתיות לתושבי עזה, לתושבי עזה יהיה מה להפסיד, והחמאס יאבד את התמיכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון ש''טיפול אמיתי'' ברקטות והמנהרות לא ייתכן ללא כיבוש מלא וממושך של רצועת עזה, וכיוון שישראל איננה מסוגלת לבצע כיבוש כזה, הרי שמה שצה''ל עושה כעת הוא אחר לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה חושב שישראל לא מסוגלת לבצע כיבוש כזה? אני די משוכנע שהיא כן יכולה, אבל לא כל כך רוצה (או ליתר דיוק, ההנהגה שלה לא רוצה). חוסר הרצון נובע מן הסתם, מהשוואת המחיר (יותר דם, פחות כסף, הפסד בבחירות הבאות) והתועלת (פחות דם, יותר כסף, נצחון בבחירות הבאות) הצפויים בכל אחת מהאפשרויות לפעול (או לא לפעול). יש לקוות שהממשלה בוחרת מה לעשות על פי שיקולים של טובת המדינה והציבור (הייתי מצפה שטובת הציבור תהיה שקולה גם לניצחון בבחירות הבאות, אבל זה לא מובן מאליו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזה קראתי "לא יכולה". מניסיון "חומת מגן", כיבוש מחדש התבצע רק לאחר כ-1000 אזרחים הרוגים במשך שנה. במקרה העזתי, בלי הלחץ המתנחלי לכיבוש, בלי שת"פ מהרשות הפלסטינית, ומכיוון שחשבונות הרוב היהודי של ריבלין-את-ארנס עלולים להתקלקל, זה יקרה רק אחרי נזק גדול עוד יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, הנזק הכרוך בכיבוש הרצועה עולה על הנזק שבאי-כיבושה. לו הנזק שבאי-כיבושה היה עולה על הנזק שבכיבושה ישראל כן היתה בוחרת בכיבוש רצועת עזה. במילים אחרות, ישראל לא כובשת את רצועת עזה לא כי אינה יכולה אלא כי זה לא כדאי לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשם שאתה לא שודד מיליון דולר מבנק - לא כי אתה לא יכול, אלא כי זה לא כדאי לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לנזק הכרוך בכיבוש עזה צריך להוסיף את הצורך להתמודד עם הקנאים והאוילים של ההתנחלות. בכל מקרה, זה האגף הפחות חשוב של המשוואה. אם הבנתי נכון את אא, אני מסכים עמו, צה''ל לא יכול לכבוש את עזה. נקודה. אם יש משהו שצריך ללמוד מן השבועות האחרונים הוא שנכון מעכשיו דבריהם של הקוראים לכבוש את עזה, למגר את החמאס וכיוב' אינם אלא דברי שוא ושגעון של אנשים החיים במציאות של ג'וקים מסוממים בבקבוק. מי שירצה לטעון כי יש תסריט סביר בו, לאחר שבועות לא מעטים של לחימה, במחיר מאות אבידות של חיילים, אלפי אזרחים לא מעורבים הרוגים (כולל אזרחים לא פלשתיניים) והרס חלק גדול מהמבנים בקומפלקס של עזה ומחנות הפליטים שלה, צה''ל יוכל להניף את דגל ישראל ברחי עומר אל מוכתר על מצבת החייל הערבי האלמוני בכיכר פלסטין למשך הזמן הקצר שיקח ללחצים הבינלאומיים להוציא אותו משם, לא אתוכח איתו. חוששני שלא לכך מתכוונים כובשי עזה בסופת לשונם. ''כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו'' (הספדו של משה דיין על רועי רוטברג) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |