 |
מקריאת חלק ניכר של פסק הדין ונימוקיו של השופט סולברג - נראה שהנימוק בדבר איכות היצירה לא נלקחה בכלל בחשבון, וטוב שכך. מה שמטריד בפסיקה הזאת, בתקדים המשפטי, הוא ההימנעות מהגדרת גבולות הבדיון, שמותיר מצב פרוץ לפיו יוכל כל מאן דהוא שיזהה את דמותו ביצירה לטעון לנזק ולפגיעה בצנעת הפרט. הרבה אומנם נטען בפסק הדין שאנחנו עוסקים במקרה חריג ביותר, אבל בהיעדר קריטריונים מובהקים שמבחינים בין מה ששייך למבדה הסיפורי לבין יצירה עיתונאית מדווחת או כתיבה היסטורית, אין להגדרת ה"חריגות" הזאת כל ערך. העניין בעייתי ביותר, כי כל ז'אנר הרומן, זה הקרוי "ריאליסטי" או ניאו ריאליסטי מבוסס על הבניית דמויות ועלילות על פי מודלים קיימים במציאות, שלא לדבר על תת-ז'אנר כגון "רומן המפתח" - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%9... . השופטים לא קבעו דבר בדבר איכות הרומן המדובר, ונאמנה עלי עדות הסופרים שקראו אותו שמדובר ביצירה ירודה. אם אני מבין את הבחנתך, אתה מצפה שאיכות ספרותית תהיה קריטריון להתיר או לאסור תביעות בגין פגיעה בפרטיות. אתה לא מצפה שאולמות המשפט יהפכו לסלונים ספרותיים שבהם נקבעים דיני נפשות באמצעות ויכוחים על הערך האומנותי של יצירות. יש עוד קביעה שהשופטים נמנעו ממנה, וזה שהרומן האמור הוא כאילו מסע נקם של המערער נגד התובעת (את זה לא טענה התובעת עצמה). זכותה של התובעת להרגיש נפגעת לא קשורה בחשיפת מניע כלשהו אומנם, אבל בהיעדר ארגומנט כזה שקושר את מעשה היצירה לכוונה תחילה (קודמת למעשה כתיבת הרומן) מה שיש בידנו הוא היצירה הבדיונית, ולבדיון חוקים משלו, חוקים שהדומות שלהם לאלמנטים במציאות לא רלוונטיים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש