 |
|
 |
||
|
||||
 |
קראתי את המאמר מ"הארץ" המקושר בידיעה למעלה, ומצאתי את עצמי מסכים לגמרי עם יגאל שוורץ, שתומך לגמרי בפסק הדין, וחולק על כל הסופרים המכובדים שמתנגדים לו. התקדים המסוכן שלדבריהם נוצר כאן הוא לא מסוכן לסופרים טובים ("טובים" גם במובן שכותבים ספרות טובה, וגם במובן שהם שואפים לא לפגוע באנשים טובים אחרים). אם סופר נורא רוצה לשאוב השראה ממישהו במציאות לדמות בספר הבדיוני שלו, ובצורה לא מחמיאה, הוא צריך לעשות זאת במינימום סובטיליות; במצב זה, לא כדאי ל"קורבן" לצאת למשפט נגד הסופר ובכך למעשה להודות ש(א) זה באמת הוא, (ב) יש דברים בגו. מה שמצטייר לי מהמצוטט מפסק הדין, וגם מחלק מהמרואיינים, הוא שבמקרה הזה הסופר היה כל כך לא סובטילי, שהוא העמיד את הקורבן (התובעת) במצב שבו היא אמנם מודה שזה היא, ושיש דברים בגו, אבל כבר אין לה מה להפסיד מזה. זה שיש יצירות מופת ספרותיות מהעבר שפסק הדין הזה היה יכול להיאמר עליהן, גם אם זה נכון זה לא טיעון חזק. עכשיו נוצר התקדים, והסופרים יצטרכו אולי יותר להיזהר; אבל כאמור, נראה לי שזה לא צריך להיות להם קשה מדי. אילו התקדים היה נוצר קודם, אותן יצירות מופת היו אולי נכתבות קצת אחרת, וקשה לי להאמין שזה היה פוגע במופתיותן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מקריאת חלק ניכר של פסק הדין ונימוקיו של השופט סולברג - נראה שהנימוק בדבר איכות היצירה לא נלקחה בכלל בחשבון, וטוב שכך. מה שמטריד בפסיקה הזאת, בתקדים המשפטי, הוא ההימנעות מהגדרת גבולות הבדיון, שמותיר מצב פרוץ לפיו יוכל כל מאן דהוא שיזהה את דמותו ביצירה לטעון לנזק ולפגיעה בצנעת הפרט. הרבה אומנם נטען בפסק הדין שאנחנו עוסקים במקרה חריג ביותר, אבל בהיעדר קריטריונים מובהקים שמבחינים בין מה ששייך למבדה הסיפורי לבין יצירה עיתונאית מדווחת או כתיבה היסטורית, אין להגדרת ה"חריגות" הזאת כל ערך. העניין בעייתי ביותר, כי כל ז'אנר הרומן, זה הקרוי "ריאליסטי" או ניאו ריאליסטי מבוסס על הבניית דמויות ועלילות על פי מודלים קיימים במציאות, שלא לדבר על תת-ז'אנר כגון "רומן המפתח" - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%9... . השופטים לא קבעו דבר בדבר איכות הרומן המדובר, ונאמנה עלי עדות הסופרים שקראו אותו שמדובר ביצירה ירודה. אם אני מבין את הבחנתך, אתה מצפה שאיכות ספרותית תהיה קריטריון להתיר או לאסור תביעות בגין פגיעה בפרטיות. אתה לא מצפה שאולמות המשפט יהפכו לסלונים ספרותיים שבהם נקבעים דיני נפשות באמצעות ויכוחים על הערך האומנותי של יצירות. יש עוד קביעה שהשופטים נמנעו ממנה, וזה שהרומן האמור הוא כאילו מסע נקם של המערער נגד התובעת (את זה לא טענה התובעת עצמה). זכותה של התובעת להרגיש נפגעת לא קשורה בחשיפת מניע כלשהו אומנם, אבל בהיעדר ארגומנט כזה שקושר את מעשה היצירה לכוונה תחילה (קודמת למעשה כתיבת הרומן) מה שיש בידנו הוא היצירה הבדיונית, ולבדיון חוקים משלו, חוקים שהדומות שלהם לאלמנטים במציאות לא רלוונטיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בהחלט לא חושב שאיכות היצירה צריכה להיות קריטריון. אתה צודק שהשופטים נמנעו מלהגדיר קריטריונים, ואולי עשו לעצמם בזה עבודה קלה מדי. כמו שאמרתי, אני חושב שסופרים שינקטו סובטיליות סבירה יהיו בטוחים למדי (תמיד אפשר לתבוע, ותמיד יש אפשרות ששופטים יפסקו כך או אחרת). מי שרוצה ללכת על הסף, בעיה שלו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |