בתשובה לשם(חובה)המקורי, 18/05/14 14:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההתעלמות שלך מאי-הוודאות בשוק הירקות מטרידה. דויד לא מגיע בכל יום שישי, וככל שהשבת מתקרבת, ערך האפרסקים לירקן הולך ופוחת, למרות שערכם עבור דויד נשאר קבוע. אבל נעזוב את הנקודה הזו, ונעבור לנקודה החדשה שהעלית. היכולת לקנות ארגזים שלמים - שנובעת מקו אשראי בבנק, הכרות עם הסיטונאים, בעלות על טנדר, קשרי לקוחות ומה לא - היא אכן לבת הכוח של הירקן. אם יוסי ימצא ברחוב ארגז אפרסקים, ערכם עבורו נמוך מערכם עבור הירקן. יוסי לא יכול לקחת את הארגז הביתה, כי הארגז לא נכנס לאוטובוס; וגם לו יכול היה, אין לו מה לעשות עם כל כך הרבה אפרסקים. הירקן יכול למצוא בקלות יחסית לקוחות שישלמו עבורם, ויש לו מקרר לשמור עליהם בינתיים. מה למדנו מהדוגמה הזו? שההון, הקשרים החברתיים, הכישורים המסחריים, והמיומנות העסקית של בעל העניין, גורמים לכך שהוא מעריך מוצר אחרת מאשר שחקנים אחרים. בעיני, זו עובדה כל כך פשוטה וברורה מאליה. אולי דוגמה מחוץ לתחום הירקנות תעזור. במכירה פומבית, הרבה לקוחות מתחרים על יצירת אומנות מעזבונו של ראובן, שמוצעת במחיר מינימום של חצי מיליון. שמעון מציע מיליון ולא גרוש יותר, ולוי - מציע כפליים. האם שמעון טיפש? האם לוי מטורף? האם יורשיו של ראובן מטומטמים? לא בהכרח. לוי הוא בעלים של בנק. הוא יודע שיצירת אומנות יקרה בסניף המרכזי תשכנע לקוחות אמידים שמדובר כאן בבנק מכובד ותשפר את המכירות. שמעון הוא ירקן חובב-אומנות, והוא מאמין שערך היצירה יעלה באטיות בשנים הקרובות, עקב העניין המוגבל באומנות ישראלית באירופה. יש פה מוצר זהה, ושלושה שחקנים. בטרם המכירה הפומבית, כל אחד מהם מעריך את המוצר באופן אחר. כי לכל אחד ידע שונה, אמצעים שונים, ופונקציית תועלת משלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע איך להסביר סטטיסטיקה למי שמתעקש לא להבין אותה. תחליף את הסיפור הקודם בסיפור בו הקונים רוכשים חצי +/- 15% במחיר 2 +/- 15% ודוד רוכש חצי +/- חצי. חשב מחדש את המחירים שהירקן צריך לדרוש בגלל עלויות ההון הנוספות וזהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא אתה מתעלם מאי וודאות בעקביות. דויד לא בא השבוע. אין לו חשק לריבה. אתה מתעלם מיתרונות נוספים פרט לגישה להון. אחרי כל אלה אתה מגיע למסקנות אבסורדיות (כולם - חוץ ממך - טיפשים), ולקינוח אתה עונה בשני משפטים לא ברורים. עזוב את הירקות. גם ערכה של תמונת אומנות זהה לכולם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתעלם מאי וודאות, אני יודע שאפשר לתמחר אותה. דוד לא בא כל שבוע, אבל הירקן מחזיק את החנות פתוחה במשך 1000 שבועות ולכן מה שמשנה גם לירקן וגם לדוד הוא דוד הממוצע והירקן הממוצע וסטיות התקן שלהם. ההוכחה שאין כאן שום אבסורד היא כמובן בכך שעשרות מיליוני ירקנים ומיליארדי דוד-ים בכל העולם נוהגים בקווים כלליים כפי שתיארתי. אין ספק שזו הצגה פשטנית של תאוריית תימחור כפי שחשבו עליה לפני 35 שנה בערך, אבל ההצגה המודרנית לא מאד שונה, לפחות לא בכל הנוגע לאפרסקים1. אם אתה מתעניין, ראשי התיבות CAPM ו APT יביאו אותך רחוק. השתמשתי במילה "משוגעים" ולא "טיפשים" כדי לתאר התנהגות לא רציונלית באופן עקבי ובמילה "רמאים" כדי לתאר סיטואציה בה מישהו מנצל את המעסיק התמים ומקבל ממנו משכורת למרות שכל בר דעת יודע שהעסק צפוי להיכשל. נדמה לי שאם חבר היה מספר לך שקיבל עבודה ללא משכורת, רבים הסיכויים שהיית אומר לו (או למישהו אחר, עליו) שהוא "משוגע". לעומת זה אם היה מספר לך שאיזה תמהוני הציע לו מאות אלפי דולרים כדי לכתוב קוד שלא יצא ממנו דבר יכול להיות שהיית משתתף בשמחתו בשל סטנדרטים אתיים ירודים, או, אם אתה חריג בנוף, רואה בכך טעם לפגם. השימוש שלי במילים אלו נראה לך חריג לא משום שהמילים חריפות באופן יוצא דופן, אלא משום שלא נהוג להתשמש בהן כלפי המועסק :) 1 אני מניח שאתה מביא יצירות אמנות כדוגמא למשהו שהוא "ההיפך" מסחורה חסרת זהות כמו אפרסק, אבל גם כאן אם מסתכלים על שוק האמנות בכללו ועל השחקנים השונים בו - סוחרי אמנות, בתי מכירות פומביות, הקרנות שמממנות אותם, המחוקקים שמאזנים הכנסות ממיסים עם יוקרה למוזיאונים המקומיים, הרוכשים וכו' הרעיון של מישהו שקונה תמונה כי יש לה איזה ערך *אישי* בשבילו הולך ומתפוגג. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |