בתשובה למאיה, 19/05/14 13:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מעניין מה שכתבת, מאיה, בעניין "המחנה הלאומי". באמת. לא חשבתי שהשמאל מקנא בתואר הזה. אבל בעצם יש שמאל מתון, אז אולי אלה שלא אוהבים חלוקה ללאומים הם אנשי השמאל הקיצוני דווקא, שאת קולם אני מכירה יותר. באשר לרצון בשלום, שאת משווה אותו ל"עד גיל 21 תגיע לירח", את טועה. זה לא סתם מס שפתיים והאשמת הצד השני, אלא ראייה אחרת - ששלום רצוי וייתכן, אך רק תמורת שלום. שיחות השלום עוסקות, כאילו זה תנאי מובן מאליו, במסירת אדמות. אבל נסי רגע לעשות בדעתך הזרה: מי אמר שדווקא כך צריך לעשות שלום? ואם צריך לתת משהו בתמורה לשלווה ושיתוף פעולה, למה שרק צד אחד ייתן? איפה ההיגיון? האם בין בני אדם קיימת נוסחה כזאת, "תני לי חלק מביתך ובתמורה לא אפגע בך"? כשאת כותבת על הימין ש"רוממות השלום בגרונו ונוקשות מדינית עקבית במעשיו", קחי בחשבון שנקודת המוצא שלך בעייתית: האם "נוקשות מדינית" היא לא להסכים לתת להם חבלי ארץ שהם שלנו? אם נוקשות מדינית היא לא לתת תמורה חומרית, אז מה תאמרי עליהם, שאינם נותנים תמורה כלשהי לשלום מצדנו? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבדלי הדעות ביננו, מנקודת המוצא ועד לתכני ההסכם העתידיים, עמוקים מאד ואיני רוצה כעת להעמיק ולהרחיב, אולי בפעם אחרת. (רק אומר שלשיטתי הפלשתינאים כן יצטרכו לתת ולעשות וויתורים לא פשוטים מבחינתם והראייה של אי וויתור על 'חבלי ארץ שלנו', בעיני משולה לצקצוקי שפתיים ריקים ולחלוטין לא לרצון כן לשלום ואפילו כהות לב ושכל לגבי המצב כיום). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני להתייחס לסוף דברייך, ע"י שאלה היפותטית1. נניח שהננו נמצאים בשנות החמישים של המדינה, לפני שהיה "כיבוש". כזכור, התקופה ההיא לא הייתה נעימה במיוחד בגלל שלא רק שכל המדינות סביבותינו היו במצב מלחמה פורמלי עמנו, אלא גם הציקו לנו הלכה למעשה ע"י מחבלים שנקראו אז "פדיון" ושפעלו ברשותן של המדינות השכנות. כמו כן היינו בסכנת חיסול שכן כל לב הארץ נמצא מתחת לאויב שצפה בנו מ"המרפסת" במורדות המערביים של הרי שומרון. גם ייחסנו עם ארצות הברית לא היו משהו, ואז בכלל אמריקה לא ספקה לנו נשק, בעוד שברית המועצות ציידה את המדינות הערביות בנשק עד צואר. נניח שעל הרקע הזה, הייתה מוצעת לנו הצעה מטעם השמאל שהייתה אומרת שבעצם, אין הכרה בין לאומית לכל השטחים שכבשנו במלחמת השחרור מעבר לגבולות החלוקה, ושהעולם לא מכיר גם בירושלים כבירתנו וכל השגרירויות, לכן, בתל אביב, ולכן שכדאי לנו להציע לאויב את כל השטח שמעבר לגבולות החלוקה תמורת שלום. כך היינו משיגים שלום, וגם זוכים לתמיכה בין לאומית רחבה. מציעי ההצעה גם היו מלווים את הצעתם בתאור החולקים עליהם כמחרחרי מלחמה וכו' 1. האם היית מקבלת את ההצעה ההיא ? 2. אם לא, מדוע לא ? 1 כבר הבעתי את הרעיון הזה במאמר "אופק מדיני אז ועכשיו", אבל דור הולך ודור בא ואני לעולם פה . . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הצגת קיצון שאיני רוצה להתייחס אליה. בקצרה: לא הייתי מקבלת את ההצעה ואיני חושבת שבתנאים שתיארת היא היתה מוצעת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני חושב שההצעה הזאת לא הייתה מוצעת, ואני שמח לשמוע שלא היית מקבלת אותה לו הייתה מוצעת. אבל תשובותייך רק מבססות את הבסיס לשאלה החשובה יותר, שבגללה טרחתי לשאול את השאלה, ואליה אינך רוצה להתייחס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא תצליח לגרור סמולני לדיון הוגן, ישר, אמיתי וענייני. לעולם לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שבעצם האמירה, שהסכמת עמה, שההצעה לא היתה מועלית, טמונה התשובה לשאלתך. קיימת חשיבה ריאלית ובטחונית גם בתוככי החשיבה השמאלית, מוסריות אינה סותרת ריאליזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני מבין איך זה קשור לעניין. הרי לגבולות החלוקה הסכמנו ב 47 תוך ריקודי שמחה ספונטניים ברחובות ערינו. למה התחרטנו ? למה את מסכימה עם החרטה הזאת ? תשובתך היא איזה שהוא עיקרון כללי, שאינו מתייחס כלל לעניין הספציפי. אשר לאמירה שהסכמתי עמך שההצעה לא הייתה מועלית, זה נכון שהסכמתי אבל אני חושד שהסיבות להערכה הזאת שלי שונות לגמרי משלך, ולדעתי אין לך אומץ לחשוב ולנתח ברצינות את העניין, ולכן לא טמונה בהסכמה הזאת שום תשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שאיני מסכימה עם הערכתך לגבי האומץ (?) שלי ונכונותי לבחון ברצינות את העניין ( דיעותי בנושא למרבה ההפתעה מגובשות דיין לטעמי) אך כאמור אין ברצוני להיכנס כעת לעומקו של דיון זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. נראה לי שזה כל מה שאפשר להוציא ממך, ואת דעותייך "המגובשות דיין" לא נוכל להכיר, שכן את מסתירה אותן בגלל סיבה מסתורית, ולכן אומר עכשיו את דעתי בעניין, גם כדי שלא יתעורר חשד שהן אחרות מאשר הן באמת. ובכן, לדעתי, כל דעה בנושא הזה לגיטימית. לטעון בשנות החמישים שכדאי לחזור לגבולות החלוקה זה לגיטימי. אני אמנם חושב שפעולה כזאת לא הייתה יכולה להביא לשום דבר טוב שלו מצפה המציע, אך לא הייתה לי שום דרך "להוכיח" זאת, וגם אם הייתי בטוח שהייתה מביאה לשלום לעד, ולחיבוק גדול של העולם, גם אז הייתי נגד בגלל כל מיני השקפות אישיות כמו "חבלי מולדת" וכדומה, ובסופו של דבר מדובר באופן שבו מתבונן האדם על סביבתו ובבחירה שלו. אני חושב שגם לא להיות ציוני זה לגיטימי, ואם איזה יהודי חושב שלא טוב להיות ציוני משום שבארץ ישראל הרבה יותר מסוכן ליהודים מאשר בניו יורק, אפילו יש הרבה הגיון בחשיבתו, למרות שבחירתי היא כן להיות ציוני בגלל סיבות כאלה ואחרות. וכך גם להיות נגד חזרה לגבולות החלוקה תמורת שלום אבל בעד חזרה לגבולות הקו הירוק, כעמדה שלך, גם זה לגיטימי. העליתי את כל העניין הזה בגלל שהפריעה לי העמדה המתנשאת שלך, בתגובת "צקצוקי הלשון". העמדה שלך אינה נובעת מאיזה חוק טבע שלא ניתן לערערו אלא היא עמדה ככל העמדות. מי שחושב שאסור להחזיר את מה שנכבש ב 67 ולהרוס את הישובים שנבנו ביו"ש משום שדבר כזה יביא למלחמה ולא לשלום, עמדתו לגיטימית בדיוק כשלך, ואם הוא מעריך שהדבר כן יביא לשקט, אבל אינו רוצה להחזיר למרות זה בגלל שהוא אוהב "חבלי מולדת", גם עמדתו לגיטימית. ויש לי גם עמדה אישית שהיא חיבור של שתי העמדות האחרונות, שהצגתי, ואין לך שום סיבה להביט בי בהתנשאות בגלל זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"צקצוקי שפתיים ריקים ולחלוטין לא לרצון כן לשלום ואפילו כהות לב ושכל לגבי המצב כיום" ספירת מלאי: איני באמת חפצה בשלום, לבי כהה (?) ושכלי קהה (כנראה לזה התכוונת) לגבי המצב כיום. תודה על כל המחמאות. כהות = ההפך מבהירות. קהות = ההפך מחדות. ד"ש מאבשלום קור. וסתם שתדעי: כשאת מדברת על הבדלי הגישות שלנו - אני מקשיבה. כשאת אומרת שדעתך היא שהפלשתינים יצטרכו לוותר וכו' - אני מקשיבה. אבל ברגע שאת יורדת לרמות האלו, של להטיח במי שחושב אחרת ממך שעמדתו אינה כנה, שלבו אינו טוב ושהוא גם נטול שכל, או בואי נקרא לזה בקיצור - הוא אפס, אז כאן - לפחות מבחינתי - נגמר הדיון. אסטה לה ויסטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטערת שנפגעת, זו אכן דעתי ולכן אמרתי שיש תהום ביננו. כהות שכל, עמימות ואי בהירות, גם קיימת, מצטרפת לד''ש לאבשלום. אני מסכימה איתך שלא ייתכן דיון ביננו אבל מסיבה שונה, כפי שתיארתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק להבהיר: אני חושבת שאת כנה באמונתך שאת רוצה שלום, אממה? כש"הרצון לשלום" מתבטא באי נכונות מינימלית להתפשר, גם אם פשרה זו מכאיבה לנו, הוא נשאר נבוב וזוכה ביושר למרכאות שהיצמדתי לו. אין כאן השגה על יושרך אלא השגה על יושרה של עמדתך. ושוב, אני מצטערת שדעתי פוגעת בך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |