בתשובה לאא, 13/05/14 11:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה לא מדויק - שעבור הירקן שווי האפרסק נמוך ממחירו. הוא אומנם קנה אותו בפחות ממחירו לצרכן, אבל הוא הוסיף עליו עבודה (שירות) והוצאות (שינוע, שכר דירה) שמסתכמים לרווח. ביחד שני הצדדים מגיעים לעסקה משום שבעיני שניהם מחיר האפרסק (כולל השירות של הירקן) זהה. גם לגבי העובד והמעביד - כל הדברים שציינת כיתרונות של המעביד מסתכמים ונובעים מ"שנאת-סיכון פחותה". שוויו של העסק ללא הסיכון זהה (פחות או יותר) בעיני כולם. השווי הוא הערך הנוכחי (PV) של ההכנסה החודשית שהוא עתיד לייצר בשנים הבאות. אבל יש בו סיכון ולכן, שונאי סיכון מעדיפים משכורת (=פחות הכנסה חודשית עם פחות סיכון) ואלו שפחות שונאי סיכון מעדיפים רווחים (=יותר ההכנסה החודשית עם יותר סיכון). בגלל זה שני הצדדים "מרוויחים" מה שהם אוהבים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי הרבה מה לומר מעבר לכך שדווקא אתה אינך מדייק. הירקן והלקוח מסכימים על מחיר שנמצא אי-שם בטווח בין הערכים שהם מעניקים לאפרסק. יוסי למשל, אוהב אפרסקים הרבה יותר משלמה. הוא היה מוכן לשלם עוד שקל לירקן. אבל שניהם משלמים את אותו המחיר, כי הירקן לא יודע זאת (ויוסי לא ינדב את המידע). כל עוד המחיר נמצא בתחום שבין הערך לירקן לבין הערך לקונה, העסקה יכולה להתקיים. כדאי אולי לציין שהערך למוכר איננו העלות למוכר. אם למשל האפרסק הרקיב, ערכו בעיני המוכר נופל מתחת לעלותו. הוא לא יניב שום רווח, אבל עדיין עסקה יכולה להתקיים. שנאת סיכון, היא רק אחד הפרמטרים שמבחינים בין מעביד לעובד. יש הבדלי מידע אדירים בין מנהל ובעל-שליטה לבין עובד זוטר. לא ברור לי איך ניתן להכניס את ההבדל הזה תחת המטרייה של ''שנאת סיכון''. שםחובההמקורי יודע שהוא מל''ו צדיקים, ושהוא לעולם לא ימעל בכספי החברה. בעלי מניות זוטרים מכירים אותו פחות טוב, ולא יכולים להיות בטוחים לחלוטין. אפילו אם הם אוהבי-סיכון כמו הבעלבית, הסיכון האבסולוטי שלהם שונה מהותית (ולא רק ע''פ יחס הבעלות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי - אבל שים לב שעכשיו אתה מדבר על פערי הערכה בין שלמה ליוסי, וקודם דיברת על פערים בין יוסי לירקן. כמובן, במקום מחירים מוחלטים אנחנו יכולים לדבר על טווחי מחירים. זה רק קצת יותר מסורבל אבל נשאר נכון/שגוי באותה מידה. את הפסקה השנייה לא הבנתי - האפרסק הרקיב, לא יניב רווח, העסקה תתבצע. .... אין לי מושג... כמובן שיש הבדלים (למשל במידע, וממילא גם ברמת הסיכון) בין העובד למעביד, אבל ההבדלים האלו הם, לטענתי, תוצאה של אהבת/שנאת סיכון. בגלל שהמעביד אהב סיכון הוא רכש את היתרונות הללו על העובד. אח שלו, אגב, גם אוהב סיכון, נפל על הפנים הפסיד את הבית והלך עם הילדים לגור באוהל. אבל עליו כבר לא מדברים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמה של יוסי ושלמה, מראה שלכל מוצר יש כמה ערכים. ערך לכל צרכן. וזה כאשר הצרכנים בד''כ דומים זה לזה יותר מכפי שהם דומים לירקן. בכל אופן, פועל יוצא מכך הוא שהערך לירקן שונה מן הערך עבור הצרכן (לפחות אחד מהם). אתה צודק שהמציאות יותר מסורבלת מן התיאור שלך - אבל זה מה שהופך את התיאור לבלתי נכון. הפסקה השנייה נגעה להערה שלך לגבי הערך לירקן, שלכאורה מכיל את הרווח המתוכנן של הירקן. היא מדגימה שזה לא מדויק. הערך לירקן יכול להשתנות, ויכול להניב הפסד. את הטענה הנוספת שלך קל להפריך. בעלות על חברה אינה מוכיחה ''אהבת סיכון''. את החברה ניתן לרשת או לקבל במתנה. אפשר להקים אותה בזכות קישורים חברתיים ואינטיליגנציה, ולהחזיק בה בזכות השכלה עסקית שאין לעובדים. יש המון הבדלים בין אנשים, ולא ראוי להביט בהם רק במימד אהבת הסיכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני חשבתי שגם ירקנים הם בני אדם - לא משהו אבל בכ''ז - וגם הם צרכנים. אבל אתה נשמע משוכנע שהם מזן (או לפחות גזע) אחר לגמרי. אז אני מסכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג איך הגעת למסקנה הזו. אולי מהטענה שלי שבכל הנוגע לשוק האפרסקים, הצרכנים דומים זה לזה יותר מאשר לירקן. אם אתה לא מסכים עם הטענה הזו, אתה מוזמן לתקוף אותה, ולא לאשקש אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מה לתקוף. אם הירקנים הם כאחד האדם, אז הם אוהבים (או מעריכים) אפרסקים בערך/בממצוע כמו כל האחרים, וכמו שדייג אוהב דגים (בממוצע) כמו כל אחד אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין הירקנים לבין הצרכנים יש הבדלים קריטיים בכל הנוגע לערך של אפרסק. ההבדל הפשוט ביותר להבנה הוא כמות האפרסקים שזמינה להם. למרות שהירקן אוהב את המרקם הקטיפתי המענג של האפרסקים בדיוק כאחד האדם, הערך הכספי של האפרסק עבורו הוא נמוך יותר. בשבת למשל, כשהמכולות השכונתיות סגורות, אם חשקה נפשו של יוסי באפרסק, ערכו של אפרסק בעיניו גבוה במיוחד. אהרן הירקן, לעומתו, תקוע עם קילו אפרסקים שירקיבו עד יום ראשון, וערכם עבורו - נמוך. הצרכנים דומים זה לזה מבחינת כמות האפרסקים שביכולתם לאחסן, היכרותם עם סיטונאים, וידיעותיהם על תנודות מחירים עונתיות. גם הירקנים הקמעונאים דומים זה לזה - ושונים מן הצרכנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לדעתי גם הערך הכספי של אפרסק עבור הירקן שווה (בממוצע/בטווח) לזה שהצרכנים מוכנים לשלם עליו. אולי מחירם של כמה מהאפרסקים (שהרקיבו) בנקודות זמן מסוימות נמוך, ובזמנים אחרים (אולי לקראת החג) גבוה, אבל תמיד, עבור הירקן, הערך הכספי של האפרסק - שכולל את ההובלה, "הפחת", השירות, הקרור שכר הדירה וכו' - שווה לזה שהצרכנים מוכנים לשלם עבורו וזה מה שהוא שווה עבורם. אם האפרסקים שלו רקובים, אז הצרכנים לא ירצו לקנות אותם, ואז הם שווים אפס - גם לצרכנים וגם לירקן. הוא יזרוק אותם לפח, ואם הוא יתן אתם לצרכנים (בחינם), אז בדיוק כמוהו הם יזרקו אותם לפח. אתה אולי מחמיץ את הערך המוסף שהירקן הוסיף לאפרסק שהיה על העץ. אבל האפרסק על העץ שווה גם לצרכנים כמו שהוא שווה לירקן. האחרון רק החליט לרכוש אותו באותו מחיר (ששווה לכולם) ואז להוסיף עליו את הערך המוסף (איחסון וכו') ולמכור את האפרסק עם כל התוספות בשכונה שלך, בדיוק במחיר ששוה גם לך לשלם עבור כל החבילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, לפי התיאוריה של אא, אם בשנייה הזאת אין אף אחד שרוצה לקנות את הדירה שלי במחיר X הרי שהדירה לא "שווה" X ואם אין מתעניינים בקנייה כלל, הרי שהיא שווה אפס. בתיאוריה שלך (ושלי) אם אני מבין נכון, אם אמצא בשבוע הקרוב קונה במחיר X הרי שהדירה שווה X פחות הריבית והפחת על אחזקתה כ 3 וחצי ימים בממוצע. ארגז האפרסקים האחד לא משנה, מה שמשנה הוא מהם המחירים שעושים מקסימיזציה של מספר האפרסקים כפול הרווח לאפרסק לאורך זמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא כך, ולא ברור לי כיצד הגעת למסקנה זו מדבריי. הטענה שלי הפוכה: למוצר יש ערך בעיני המוכר, עוד בטרם התקיימה עסקה, וגם אם אין עסקה. דווקא המסביר דוגל בכך שהערך (בעיני שני הצדדים) זהה למחיר העסקה. הערך של הדירה לבעליה תלוי כמובן בביקוש לדיור, אבל יכול להיות שהערך הוא דווקא סנטימנטלי (סבתא שלו גדלה שם) או שימושי (הדירה קרובה לעבודה של הבעלים). במקרה כזה, הערך לרוכש פוטנציאלי יהיה נמוך יותר, ולכן לא תתבצע עסקה. ארגז האפרסקים האחד משנה מאוד, אם השאלה היא מה הערך של הארגז המדובר. אתה מדבר על דבר אחר, על המחיר הממוצע של אפרסקים בשוק. אבל בני אדם שונים זה מזה, וכל אחד מהם מעניק ערך אחר לארגז האפרסקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חוזר על טענה, שחשבתי שהפרכתי. הצרכנים שונים זה מזה. יוסי אוהב אפרסקים הרבה יותר מהצרכן הממוצע. הערך של אפרסק - בעיניו - גבוה. דויד יודע להכין ריבה מעולה מאפרסקים על סף ריקבון. גם עבורו, ערך האפרסקים גבוה. הירקן, איננו יודע שדויד גר בשכונה. גם אילו ידע, הוא אינו בטוח שדויד יעשה קניות היום. לכן ערך האפרסקים-על-סף-ריקבון יורד ביום שישי. אפשר לשער שהערך הזה שווה למחיר לדויד, כפול ההסתברות שדויד יגיע לחנות. אני לא מחמיצה את השירות החשוב של הירקן. כמאמר הפתגם, שני אפרסקים על העץ בגליל שווים הרבה פחות מאפרסק אחד ביד. אולי אתה מחמיץ את ההבדלים בין אנשים שונים, מרוב התמקדות בממוצע המחירים לעסקאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי שם למעלה אמרת " עבור הירקן, שוויו של האפרסק נמוך ממחירו, ועבור הקונה - שוויו גבוה יותר." ---- על זה שאנשים שונים, גם בחיבתם לאפרסקים, אין עוררין. גם הירקן לא יכחיש זאת. אבל הוא יסביר שהשוני לא מעניין אותו ולא משנה את המחיר, משום שערך האפרסקים נקבע על ידי הממוצע. אבל נראה לי שעשינו מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ''עשינו מספיק'' כי אתה מתעקש שהערך לצרכן ספציפי זהה למחיר (הממוצע). הראיתי לך שזה לא נכון. יש אנשים שעבורם אפרסק שווה הרבה יותר. הם היו מוכנים לשלם עליו הרבה יותר. אם לא מכירים בעובדה הפשוטה הזו, מגיעים לאבסורדים, או למסקנה שהעובדים של שםחובההמקורי רמאים-או-משוגעים. העולם הוא מקום לא פשוט, ומי ששונה ממך איננו בהכרח אידיוט לא-רציונלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי?! אני?! מה פתאום?! אם המחיר (לכל) צרכן ספציפי זהה למחיר (הממוצע) אז אין מה למצע ולא צריך ממוצע כי כולם על אותו מחיר. כבר מזמן הסכמנו שיש טווח של מחירים שאנשים שונים מוכנים לשלם עבור אפרסקים ולטווח הזה יש ממוצע ולטענתי הממוצע הזה הוא השווי של אפרסק עבור הירקן. אבל בגלל שאנחנו מברברים ולא מתכנסים, ואני לא מבין את טענך אפילו קצת יותר טוב משהבנתי בהתחלה, את כנראה צודקת. ואני, לפחות, עשיתי מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש התקדמות! הסכמנו שיש הבדל בין הצרכנים השונים. לא כולם מסכימים לכל מחיר, בגלל שכל אחד מהם מעניק ערך שונה לכל אפרסק! למחירי הצרכנים יש גם שונות, לא רק ממוצע. נניח לרגע שאתה צודק, והערך לירקן הוא בדיוק מחיר העסקה. אבל כיוון שיש שונות בין הצרכנים, יש בהכרח צרכנים שמעניקים לאפרסק ערך גבוה יותר מהמחיר הזה. מש"ל. המסקנה לעניינינו: עובדיו של שםחובההאלמוני אינם רמאים-או-משוגעים. הם פשוט שונים ממנו בהערכתם את שווי החברה שלו ו/או בהערכתם לכסף מזומן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם דויד יודע להכין יופי של ריבה מאפרסקים על סף ריקבון, הוא יודע שהאפרסקים האלה על סף ריקבון, ולכן - מחירם צריך להיות נמוך ממחירם של אפרסקים טובים, בשלים, שיחזיקו מעמד עוד כמה ימים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי. אבל יוסי, שלא יודע להכין ריבה, לא ישלם גרוש על האפרסקים האלה. הערך של המוצר תלוי במעריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והירקן יודע שדוד בא לקנות אפרסקים ביומם האחרון ויודע איזה מחיר הוא משלם וכמה הוא קונה ולכן הוא מלכתחילה יכול לרכוש ארגז אפרסקים בחצי שקל לאפרסק - למכור את חציו בשני שקלים לאפרסק ואת חציו ליוסי ב 25 אגורות לאפרסק. בעיני הירקן הוא הרוויח 62 וחצי אגורות לאפרסק. בעיני הקונים הם קנו אפרסקי איכות (ב 2 שקלים) או אפרסקים לריבה ב 25 אגורות ובא לציון גואל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור ירקן שיודע כל כך הרבה על התפלגות הקונים שלו, ועל קצב הריקבון של אפרסקים, הירקן שלך עושה טעות כלכלית חמורה. הוא יכול היה לקנות רק חצי ארגז, למכור את כולו ברווח של 150 אגורות לאפרסק, ואת שאר ההון שלו - לשים בפק"מ. סך הרווח שלו היה גבוה יותר. האם הירקן המדובר אידיוט או משוגע? רק אם מניחים שלכל השחקנים יש אותו הידע על השוק. וברור שזה לא נכון. אף ירקן לא יכול לדעת מראש כמה אפרסקים יימכרו במחיר מלא. אף ירקן לא יודע שחמותו של דויד ביקשה שהוא יביא ריבת אפרסקים לשבת. בנמשל כמו במשל - גם העובדים שלך אינם (בהכרח) אידיוטים או רמאים. יש להם ידע אחר, והעדפות שונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרסקים מגיעים רק בארגזים שלמים. זה כוחו של הירקן וזו גם הסיבה שהוא נאלץ בגללה למכור את חלקם בהפסד (אבל עדיין למכור, מה שמאפשר לו להוריד את הרווח שהוא דורש משאר הקונים). לי אין כח דומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההתעלמות שלך מאי-הוודאות בשוק הירקות מטרידה. דויד לא מגיע בכל יום שישי, וככל שהשבת מתקרבת, ערך האפרסקים לירקן הולך ופוחת, למרות שערכם עבור דויד נשאר קבוע. אבל נעזוב את הנקודה הזו, ונעבור לנקודה החדשה שהעלית. היכולת לקנות ארגזים שלמים - שנובעת מקו אשראי בבנק, הכרות עם הסיטונאים, בעלות על טנדר, קשרי לקוחות ומה לא - היא אכן לבת הכוח של הירקן. אם יוסי ימצא ברחוב ארגז אפרסקים, ערכם עבורו נמוך מערכם עבור הירקן. יוסי לא יכול לקחת את הארגז הביתה, כי הארגז לא נכנס לאוטובוס; וגם לו יכול היה, אין לו מה לעשות עם כל כך הרבה אפרסקים. הירקן יכול למצוא בקלות יחסית לקוחות שישלמו עבורם, ויש לו מקרר לשמור עליהם בינתיים. מה למדנו מהדוגמה הזו? שההון, הקשרים החברתיים, הכישורים המסחריים, והמיומנות העסקית של בעל העניין, גורמים לכך שהוא מעריך מוצר אחרת מאשר שחקנים אחרים. בעיני, זו עובדה כל כך פשוטה וברורה מאליה. אולי דוגמה מחוץ לתחום הירקנות תעזור. במכירה פומבית, הרבה לקוחות מתחרים על יצירת אומנות מעזבונו של ראובן, שמוצעת במחיר מינימום של חצי מיליון. שמעון מציע מיליון ולא גרוש יותר, ולוי - מציע כפליים. האם שמעון טיפש? האם לוי מטורף? האם יורשיו של ראובן מטומטמים? לא בהכרח. לוי הוא בעלים של בנק. הוא יודע שיצירת אומנות יקרה בסניף המרכזי תשכנע לקוחות אמידים שמדובר כאן בבנק מכובד ותשפר את המכירות. שמעון הוא ירקן חובב-אומנות, והוא מאמין שערך היצירה יעלה באטיות בשנים הקרובות, עקב העניין המוגבל באומנות ישראלית באירופה. יש פה מוצר זהה, ושלושה שחקנים. בטרם המכירה הפומבית, כל אחד מהם מעריך את המוצר באופן אחר. כי לכל אחד ידע שונה, אמצעים שונים, ופונקציית תועלת משלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע איך להסביר סטטיסטיקה למי שמתעקש לא להבין אותה. תחליף את הסיפור הקודם בסיפור בו הקונים רוכשים חצי +/- 15% במחיר 2 +/- 15% ודוד רוכש חצי +/- חצי. חשב מחדש את המחירים שהירקן צריך לדרוש בגלל עלויות ההון הנוספות וזהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא אתה מתעלם מאי וודאות בעקביות. דויד לא בא השבוע. אין לו חשק לריבה. אתה מתעלם מיתרונות נוספים פרט לגישה להון. אחרי כל אלה אתה מגיע למסקנות אבסורדיות (כולם - חוץ ממך - טיפשים), ולקינוח אתה עונה בשני משפטים לא ברורים. עזוב את הירקות. גם ערכה של תמונת אומנות זהה לכולם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתעלם מאי וודאות, אני יודע שאפשר לתמחר אותה. דוד לא בא כל שבוע, אבל הירקן מחזיק את החנות פתוחה במשך 1000 שבועות ולכן מה שמשנה גם לירקן וגם לדוד הוא דוד הממוצע והירקן הממוצע וסטיות התקן שלהם. ההוכחה שאין כאן שום אבסורד היא כמובן בכך שעשרות מיליוני ירקנים ומיליארדי דוד-ים בכל העולם נוהגים בקווים כלליים כפי שתיארתי. אין ספק שזו הצגה פשטנית של תאוריית תימחור כפי שחשבו עליה לפני 35 שנה בערך, אבל ההצגה המודרנית לא מאד שונה, לפחות לא בכל הנוגע לאפרסקים1. אם אתה מתעניין, ראשי התיבות CAPM ו APT יביאו אותך רחוק. השתמשתי במילה "משוגעים" ולא "טיפשים" כדי לתאר התנהגות לא רציונלית באופן עקבי ובמילה "רמאים" כדי לתאר סיטואציה בה מישהו מנצל את המעסיק התמים ומקבל ממנו משכורת למרות שכל בר דעת יודע שהעסק צפוי להיכשל. נדמה לי שאם חבר היה מספר לך שקיבל עבודה ללא משכורת, רבים הסיכויים שהיית אומר לו (או למישהו אחר, עליו) שהוא "משוגע". לעומת זה אם היה מספר לך שאיזה תמהוני הציע לו מאות אלפי דולרים כדי לכתוב קוד שלא יצא ממנו דבר יכול להיות שהיית משתתף בשמחתו בשל סטנדרטים אתיים ירודים, או, אם אתה חריג בנוף, רואה בכך טעם לפגם. השימוש שלי במילים אלו נראה לך חריג לא משום שהמילים חריפות באופן יוצא דופן, אלא משום שלא נהוג להתשמש בהן כלפי המועסק :) 1 אני מניח שאתה מביא יצירות אמנות כדוגמא למשהו שהוא "ההיפך" מסחורה חסרת זהות כמו אפרסק, אבל גם כאן אם מסתכלים על שוק האמנות בכללו ועל השחקנים השונים בו - סוחרי אמנות, בתי מכירות פומביות, הקרנות שמממנות אותם, המחוקקים שמאזנים הכנסות ממיסים עם יוקרה למוזיאונים המקומיים, הרוכשים וכו' הרעיון של מישהו שקונה תמונה כי יש לה איזה ערך *אישי* בשבילו הולך ומתפוגג. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |