|
||||
|
||||
דברים כמו ''אל תסתכלו לי בעיניים, לא מגיע לכם'' וכן שימוש בכובעים שמסתירים את העיניים ושאר ''עזרים'' רק מכניסים את החייל להלם מיותר כאילו הגיע לכוכב אחר. הפיקוד בצבא צריך להיות ענייני וסמכותי. כל ההצגה הזאת מיותרת לגמרי. |
|
||||
|
||||
ברור. הלא מדובר על צבא מקצועי בו כל החיילים הם אנשים בוגרים נפשית, רוצים להיות במקום בו הם נמצאים, למלא כל הוראה (גם תוך סיכון חיים) ובאופן כללי בקושי צריכים מפקדים. המפקדים בתורם הם בוגרי מסלול אקדמי בתורת לחימה עם תואר משני בהוראה וכל מטרתם היא לתמוך בחיילים ולספק להם את העזרים הדרושים לקידומם האישי בדרכם ל lean, mean, killing machine או במקרה של חיל הים, למקרל תקיפה אימתני. |
|
||||
|
||||
אם לשפוט לפי ספרות פופולארית1, החלק של "איזה זבלים אתם, בחיים לא ראיתי אשפה כזו, אלוהים אדירים מה מביאים לנו ומצפים שנהפוך לנחתים", קיים גם בצבא מקצועי-התנדבותי. כולל השפלות2 ודיסטנס. כנ"ל לגבי סרטים אמריקאים3. והיינלין טוען שככל הנראה, ככה גם הגיבו סמ"חים רומאים למגוייסים טריים. 1 היינלין, ליאון יוריס - ששירתו שניהם במארינס. 2 טרטור עם דלי על הראש דרך אוהלים, חבלים, תיל, קירות ומה לא. אילוץ חייל שקרא לרובה שלו "כלי" (במקור - gun במקום rifle) להסתובב בכל הבסיס כשהוא אוחז את כבודו ביד אחת ואת רובהו ביד אחרת, ולדקלם This is my rifle and this is my gun, this is for fighting and this is for fun" בפנים כל מחלקת טירונים. 3 הריטואל של לנקות את השירותים במברשת שיניים לא פוסח על המארינס. |
|
||||
|
||||
שלא לדבר על סמ"חים ספרטנים. אבל יש לי באמת קונפליקט עם העניין הזה. מצד אחד, לאדם הרגיל (==אזרח) יהיה קשה מאד לקבל על עצמו ציות מהיר וגורף לפקודות, משימות ואימונים הנדרשים מחייל, וודאי חייל קרבי. כל ההתניות הפסיכולוגיות, הסוציולוגיות והתרבותיות שהוא מגיע מהן1 מתנגדות לכל צורת ההתנהגות הזו. לכן סביר שיש צורך באימון פסיכולוגי-תודעתי (מעבר לפיזי כמובן) שיאפשר לו כן להיות חלק מתפקד ממערכת יותר ממושמעת וקשיחה מאשר קבוצת הסטאנגה של החבר'ה מהשכונה. מצד שני, אין לי ספק שהאופן האגרסיבי של החדרת ההתניות האלה לחיילים - שמנסיוני במציאות הוא לא פחות גרוע מהסרטים שתיארת - יוצר נזקים ועומסים בהחלט לא מבוטלים. לא ברור לי איפה ואיך אפשר לשים את דרך האמצע, שמצד אחד אפקטיבית בהפיכת האזרח לחייל, ומצד שני עדיין שומרת על כללים בסיסיים של התנהגות אנושית לא מזיקה לטווח קצר, וגם לטווח ארוך. די ברור לי שלמידה היא אפקטיבית פחות כשהמורים והחיילים הם סחבקים שלך. 1 ולמה ללכת רחוק, לפחות לפי הסיפורים שאני שומע2, מחצית מהילדים היום לא יכולים לשבת על הישבן בשקט במשך שיעור שלם, שלא לומר לעשות שיעורים כנדרש, בלי תוספים כימיים כאלה ואחרים. 2 ומזדעזע. |
|
||||
|
||||
לא יודע אם נתקלת ברשימה של עמוס הראל או בספר שהיא היתה פרומו לו, על הטירונות של היום, שהיא הרבה יותר עדינה ו"פסיכולוגית" ממה שהיתה לפני עשר ועשרים שנה. |
|
||||
|
||||
נתקלתי, אבל לא זכרתי מזה הרבה. הכתבה מסתיימת בטון די אמביוולנטי. |
|
||||
|
||||
תלוי. הצבא האמריקאי וכל עשרות הגופים שחיים איתו בסימביוזה, הוא מורכב מאד. יש בו סביבות שהן כמעט כמו שתיארתי1 וסביבות שהן כמו הנחתים והמקבילות הישראליות שלהם. בהיותו אמריקאי, מידת השימוש בדיסטאנס, עלבונות, עונשים פיזיים ואחרים, מוכתבת כיום על ידי מחלק(ו)ת מדעי ההתנהגות ולמיטב ידיעתי הפרמטרים העיקריים שהם משתמשים בהם קשורים לכישורים לעומת אימון. במקרה של הנחתים - ההנחה (כמו בטירונות של היחידות המיוחדות בישראל ופחות מכך בטירונות רובאי 05) היא שכל מי שעובר בהצלחה את הבוט קאמפ יכול לשמש כנחת - כלומר אם ביום מן הימים שימפנזה או רובוט יצליחו לעשות זאת, הם ישמשו כתחליפי נחתים מושלמים. הקורס עצמו הוא למעשה בראש ובראשונה מנגנון איתור והאימונים בו הם בעלי חשיבות משנית. הדיסטאנס שם תפקידו מעבר ליצירת משמעת הוא ליצור מצב של לחץ פסיכולוגי שבמהלך 13 שבועות צפוי להציף לפני השטח את כל השבירים למיניהם. לעומת זאת בתפיקידים אחרים בהם נדרשות יצירתיות, השכלה ועצמאות יחסית, מאתרים מלכתחילה מועמדים מתאימים ואז מכשירים אותם מתוך מטרה להפוך אותם לאנשי מקצוע טובים. 1 כמעט, כי מגיעים גם שם למצבים מצחיקים כמו פלוגה של קורסיסטים מהצבא שמסופחים לסוכנות ממשלתית אזרחית כזו או אחרת ומסתובבים בה במסדרון בשלשות עם המדים האמריקאיים המצחיקים. |
|
||||
|
||||
במארינס זהו הרציונל- לפחות היה. כדי להוציא חייל טוב צריך לשבור את רוחו ולבנות אותה מחדש. במילים אחרות-מילים שלי: צריך לפרק את המסגרות המוסריות שלו וכך להפוך אותו לרוצח בשרות המדינה על פי פקודה. אצלנו אין הגדרות ברורות כאלה. אולי יש הגדרות סמויות כאלה כלפי הערבים. לזה התכוון רבין כשאמר בשיחה סגורה שאי אפשר לנהל מלחמות כל כך הרבה שנים. גנרל אמריקאי התבטא בגילוי לב על הקשיים לשלוט בעיראק: " המקצוע שלי בו אני מצטיין הוא להרוג . אתם נותנים לי תפקיד לשקם מדינה הרוסה?" |
|
||||
|
||||
הוא לא שמע על דאגלס מק ארתור? |
|
||||
|
||||
מק ארתור היה חריג. |
|
||||
|
||||
זה ממש לא קשור. "אל תסתכלו לי בעיניים זבלים" זה לא מה שיגרום לחיילים למלא הוראה, בלי קשר לרקע שלהם, למוטיבציה או למצבם הנפשי - ובטח ובטח שזה לא מה שיגרום להם לקום להסתער. להיפך, בתור מפקד לשעבר של חיילים מרקע בעייתי, אני יודע מניסיון שעניין הדיסטנס מעורר אצלם אנטגוניזם חזק שבעתיים מאשר אצל חיילים ""רגילים"". אתה תשמע אצלם דברים כמו "אפילו לאבא שלי אני יכול להסתכל בעיניים, אז לך לא? מי אתה בכלל?" וכן, אני יודע שכך נוהגים בכל צבא מקדמת דנא. זה לא אומר שזה צודק. |
|
||||
|
||||
דיסטאנס לא חייב להיות השפלות, אבל לדעתי בצבא חייבת להיות היררכיה נוקשה וברורה. במקומות בהם חיי אדם תלויים בשיקול דעתו של המפקד, אנשים יכולים לחיות ולמות בגלל היסוסים ושיקול דעת של פקודים שמחליטים לגייס לצידם את כל הפסיכולוגיות הרכרוכיות של העידן המודרני. לכן אם קידמו חייל מסויים לדרגת פיקוד, זה אומר שהחליטו ששיקול הדעת שלו כשיר יותר משל הפקודים. דבר נוסף הוא שאי אפשר שכל אחד ינהג לפי שיקול דעתו במקומות קשים ומסוכנים שכאלה. לפי זה, ברור לי לחלוטין שמשמעת צבאית נוקשה צריכה להשאר משמעת צבאית נוקשה. זובור והשפלות מיותרים בדיוק כמו ההקצנה לצד השני של מפקדים נחמדים ופסיכולוגיים. זה צבא. זה לא מכון ספא! מי שלא מסוגל לעמוד בזה, שלא ילך לצבא. |
|
||||
|
||||
נו טוף, אז הנכד שלי כשיגיע לגיוס יצהיר שהוא אינו מסוגל לעמוד בזה ויקבל פטור. תתפלא, אבל -במילואים- הפקודים מעירים לפעמים דברי טעם ומצילים מפקדים מסויימים מעצמם. |
|
||||
|
||||
אני רואה הבדל גדול בין מילואים לבין שירות סדיר. בשירות סדיר מגיעה קבוצה של צעירים, טירונים, ירוקים. מלאים בשחצנות-יודעת-הכל של הנעורים, בפזיזות הנעורים, במרדנות הנעורים... והצבא צריך לעצב אותם למסגרת נוקשה ותובענית, להוריד את השחצנות שלהם, כי הם לא יודעים ולא קובעים, לרסן את הפזיזות שלהם כי צריך לחכות ולציית לפקודות, ולדכא את החשיבות העצמית כי לא החייל הטירון קובע ואין פה משחקים. פה מדובר בגוף גדול ובטובת האומה ולא בחייל האחד לבדו. במילואים מגיעים אנשים מבוגרים יותר, עם ניסיון. אנשים שכבר היו שם וראו והתנסו בעוד מקומות. אנשים שפחות נוטים לשחק משחקים, נקיים יותר מהסתלבט של הנעורים. כשאדם מגיע לשירות מילואים, נקודת המבט שלו שונה, בוגרת, אחראית ומרוסנת בהרבה מגישתם של הצעירים בשירות סדיר שרק מחכים לראות את הבית/חברים/חברה. באותה מידה הערות יתקבלו בברכה וברצינות על ידי סטודנטים באוניברסיטה שבאו מתוך הבנה את חשיבות הלימודים ורצון להשיג תואר בסופם, לבין הערות של תלמיד כיתה ב' שרוצה להסתלק כתינוק הבורח מבית הספר. זה רוצה לייעל וזה רוצה לפרוק עול. |
|
||||
|
||||
לא הגזמת קצת עם הסטריאוטיפים? |
|
||||
|
||||
הסטריאוטיפים לא צמחו באוויר. כמו שאומרים שאין עשן בלי אש, גם הסטריאוטיפים צמחו בגלל רוב סטטיסטי שמאפיין כלל מסויים. |
|
||||
|
||||
יש עשן בלי אש. ולא מעט סטריאוטיפים צמחו בעין המתבונן כדי להצדיק התנשאות כזאת או אחרת. |
|
||||
|
||||
יש עשן מקרח יבש. |
|
||||
|
||||
זה לא עשן, זה אד (או קיטור) |
|
||||
|
||||
יש גם עשן במאזן ציפה אחרי שהתערבת עם מדריך הצלילה שתמצא דרך לעשן מתחת למים, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר. (וגם לכאב ראש נוראי - אל תנסו את זה בבית) |
|
||||
|
||||
יש לך בית מתחת למים? |
|
||||
|
||||
מה פתאום? החברה שלי לא הרשתה לי לעשן בבית. |
|
||||
|
||||
בגנו של תמנון, בצל. (ואם מישהו כותב עכשיו "נו איפה יהיה בצל אם לא בגן?", אני אשרוף את המועדון.) |
|
||||
|
||||
אל תשרוף. לאבא שלי היתה אמירה על הגנן שזרע שום וצמח לו בצל. |
|
||||
|
||||
ובאותו עניין: הידעת שב"צוללת צהובה" היה לג'ורג' תפקיד מוזיקלי של swirling water in a bucket? (או בעברית: סערה בכוס מים). ואילו ג'ון עסק ב-blowing bubbles through a straw (דרוש שם עברי נאה). |
|
||||
|
||||
הפרחת בועות סבון? |
|
||||
|
||||
נדמה לי שהכוונה יותר למנהג האהוב על ביתי הקטנה של לנשוף לתוך קש כאשר פתח היציאה נמצא בתוך כוס המים. הרעש שיוצא אכן חינני ואני מניח שהוא היווה חלק מהאפקטים המיוחדים של הסרט. |
|
||||
|
||||
ביעבועי בועות? |
|
||||
|
||||
אונומטופיאה מושלמת |
|
||||
|
||||
באבוה ביעבע! (חלק מהזכויות שמורות לדורי בן זאב ב"שיר הבלבול") |
|
||||
|
||||
לא מדובר בסרט - אלא בהקלטת השיר באלבום. |
|
||||
|
||||
כן, ראיתי אחרי שהגבתי. השירים באלבום שונים מהשירים בסרט או שזו אותה הקלטה? |
|
||||
|
||||
אותה הקלטה, נדמה לי. אבל בסרט יש הלא דיאלוגים ואפקטים נוספים רבים, לכן כתבתי ''הקלטת השיר''. |
|
||||
|
||||
עכשיו אנחנו משחקים במטאפורה במקום להתייחס ברצינות למשמעות שלה. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, הסטריאוטיפים צריכים להתחיל מאיזה שהוא כיוון. וכדי שלא ניכנס לוויכוח חסר טעם על המטאפורות ועל הסטריאוטיפים, נחזור לנושא עצמו. האם אתה מתווכח עם הקביעה שבאופן כללי המבוגרים מיושבים ושקולים יותר מן הצעירים? האם לא צריך להתייחס ברצינות רבה יותר להערות של אדם שבא מתוך רצון, תחושה של חובה והגשמה, מאשר להערות של אדם שהציבו אותו שם והוא רק רוצה לסיים עם זה וללכת הביתה? |
|
||||
|
||||
א. מנהג המקום הוא לסטות לצדדים מדי פעם. זה חלק מההנאה כאן. אם הסטייה לא מעניינת אותך, אתה מוזמן להתעלם ממנה. המקום הראוי לתגובה הזו היה קצת יותר למעלה, כתגובה לתגובה 634359. ב. טענת למעלה קביעה נכונה אך לא מועילה שסטודנטים בוגרים יותר מילדים בכיתה ב'. ג. תחושה של חזון, הגשמה וכדומה אופיינית לצעירים. מילואימניקים מבוגרים רק רוצים לגמור לשתות את הקפה או לגמור את המילואים (סטראוטיפ, אני יודע). ד. אני לא יודע אם יצא לך להתעסק עם העתקות בעבודות אצל סטודנטים (הם מעתיקים. גם בעבודות וגם במבחנים). האם זה מעיד על בגרות? |
|
||||
|
||||
א. אין לי בעיה בגלישה מנושא הדיון לנושא דיון אחר. העניין הוא שלא היה נושא חדש לדיון, אלא משחק במרכיבי המטאפורה במקום במשמעות שלה. ב. אם הקביעה נכונה, היא עשויה להיות מועילה. כי ההשוואה הזו נועדה להצביע על הסיבה למה לוקחים ברצינות רבה יותר אנשים מבוגרים יותר. ג. כשדיברתי על חזון והגשמה, התכוונתי לסטודנט שרואה את הלימודים האקדמאיים שלו כקרש קפיצה לקריירה. לכן כדי להגשים את זה הוא צריך להתמצא בחומר ובענף. לא התכוונתי לטיפוס מורעל שמלא בחזון משיחי ומוכן להפציץ בעצמו את כל העולם כדי להגשים את החזון שלו. הרי זה ההבדל בין תחושת השליחות הבהולה והפזיזה של הצעירים, לבין מילוי החובה המתון והשקול יותר של המבוגרים. זה סטריאוטיפ או הכללה, איך שתרצה. לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ועדיין הכלל הוא הרוב וכך צריך להתייחס לנושא. ד. אני לא פרופסור. תמיד יש אחוזים של העתקה. אני גם לא מתיימר לומר שכל סטודנט מלא כרימון בחוכמה ושיקול דעת. אבל אין ספק שחוכמתו ושיקול דעתו רבים וטובים משל הינוקא. |
|
||||
|
||||
ואני רוצה להוסיף עוד משהו על דבריו של צפריר: בוא נניח שמחקר מגלה כי יוצאי בולגריה נוטים להחלטות פזיזות (כלומר, שעליהם הם מתחרטים תוך זמן קצר) בשיעור הגבוה ב-17% משאר האוכלוסיה. האם לדעתך זה מצדיק שלילה גורפת של זכיות הצבעה לכל הבולגרים? |
|
||||
|
||||
בוא נלך רחוק יותר. הדעת נותנת שההמון לא ניחן בחוכמה ובשיקול הדעת המתאימים לדעת מה טוב לו. לכן לפעמים דעת הקהל דוחפת לחוקים או מהלכים שבטווח הרחוק יהיו הרסניים. לפי זה ולפי השאלה שלך, היינו צריכים לשלול באופן גורף את זכות הבחירה מכולם, עד שיוכיחו שיקול דעת מתאים. אבל הדמוקרטיה לא פועלת ככה. גם לשוטים ופזיזים יש זכות בחירה. וכשהם מצטברים להמון גדול, הם יכולים לבחור בשוטים ופזיזים אחרים שיכולים לגרום לנזקים כבדים. אז נוותר על דמוקרטיה? יש פתרון טוב יותר? |
|
||||
|
||||
בוא נדלג לסוף - אני מסכים בהחלט עם מה שכתבת בתגובה 634208, אבל הסטריאוטיפים שהצגת בתגובה 634343 נראו לי גרוטסקיים (כסגנון וגם כתוכן). קבל את זה איך שבא לך. |
|
||||
|
||||
אני מנסה להבין מה זה אומר... זה אומר שבישראל אנשים נשארים ילדים וחפשנים עד גיל זיקנה ושיבה? |
|
||||
|
||||
כן. כנס, למשל, לכיתה של מבוגרים בקורס ריענון נהיגה. ברגעים ספורים נוצרות כל האינטריגות, החוצפה והתהגות הערסים המזלזלת שאופיינית לכיתות טיפוליות של חטיבת ביניים. ערס אינפנטיל נשאר ערס אינפנטיל גם בגיל 30 וגם ב 40. |
|
||||
|
||||
אז הטענה היא אחרת. ערסים ואינפנטילים נשארים ילדים וחפשנים עד גיל זקנה ושיבה. |
|
||||
|
||||
צעירים מרדנים ושחצנים ומילואימניקים בוגרים נפשית? על איזה כוכב לכת בדיוק אתה משרת? במקומות רבים בצה״ל מגיעים מילאימניקים לא מקצועיים, לא ממושמעים, מרדנים, רעשנים, אלימים, ערסים, שעושים מה שבזין שלהם, מנצנצים, מנסים לברוח הביתה או סתם ממשימות בכל הזדמנות, עצלנים, זללנים, משחקי שש בש, מזלזלים בפקודות ומסתובבים כאילו הצבא של אבא שלהם. פעמים רבות מפקדים צעירים לא מתעסקים איתם, פשוט כי הם חוששים ולא בגלל שהם מעריכים את הבגרות הנפשית שלהם (שאין להם). |
|
||||
|
||||
שירתת בצה"ל? לסדיר מגיעים אנשים שיודעים שזה מה שהם הולכים לעשות ב-2-3 השנים הקרובות. למילואים מגיעים אנשים שעקרו אותם מהחיים - מהאשה, מהילדים, מהעבודה או העסק - אם יש מישהו שרק מחכה לחזור הביתה, זה המילואימניק, שצו המילואים בא לו, בדרך כלל, בזמן הכי לא מתאים. ואגב, גם סטודנטים ששילמו במיטב כספם על הלימודים באוניברסיטה, שמחים כשמתבטל שיעור. |
|
||||
|
||||
(משחק מילים שהתגיאיתי בו בתיכון) |
|
||||
|
||||
נאה מאד. זה בטח אותו שיעור שבמבחן עליו גיליתי שאי הידיעה אינה פותרת. |
|
||||
|
||||
אתה האבא של שמחה? |
|
||||
|
||||
היררכיה - בוודאי. צריכה גם להיות משמעת צבאית נוקשה. גם דיסטנס במידה מסויימת הוא חיוני - אבל כל זה יכול להעשות באופן ענייני ומכבד ללא כל צורך במשחקים והשפלות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |