בתשובה לארז לנדוור, 27/04/14 15:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. "ואולמרט, ... הפך להיות איש מרכז פרגמטי ... זה אינו עושה אותו לאיש שמאל כי זכויות האדם של הפלסטינים מענינים אותו כקליפת השום" - כל הלוגיקה של הטיעון הזה תלוייה בהשערה לפיה הפלשתינאים בשטחי הרשות או ברצועת עזה נהנים מזכויות אדם משופרות ביחס לפלשתינאים שנמצאים תחת כיבוש ישראלי ישיר. המונח "זכויות אדם" הוא כל כך רחב ובלתי מוגדר שבניית טיעונים על סמך איזכורו היא בהכרח מופרכת. הזכות הרלאבנטית לטיעונו של אדם ליברלי בעניין הפלשתיני הוא זכותו של אדם להיות מעורב בקביעת גורלו (הפוליטי למשל). מנקודת המבט הזאת השמאל הקיצוני אינו עולה במאום על אולמרט מבחינת הדאגה ל"זכויות האדם" של הפלשתינים. ב. "בקריאת המפה המדינית הוא הפגין תבונה גדולה בהרבה מאלה האוהבים להתבצר בעמדתם המקובעת ובאמירותיהם הצדקניות." - אני מציע לקוראים הצעירים לא להתרשם יתר על המידה מן המהפכנות המדינית של אישים כמו אולמרט ונתניהו. אני רוצה להזכיר כאן כי גם בגין היה לכאורה איש "אף שעל" עד אשר החזיר את סיני והכיר באוטונומיה פלשתינית מתוך מחשבה פוליטית מופרכת שהדבר ימנע ויתורים טריטוריאליים ביהודה שומרון ועזה. וכן אזכיר שלפני 1973 העמדה שעדיפה מלחמה עם שטחים מאשר שלום בלי שטחים רווחה גם בשלטון הישראלי שהיה לכאורה שמאל. בעניין זה צדק פרופ' בלבן שטען שלעולם אין לבלבל בין מה שפוליטיקאים מצהירים לבין מה שהם חושבים. מאחר ולא היה צריך בראשית ליחס יותר מדי חשיבות להצהרות הימניות של בגין, אולמרט ונתניהו, ממילא אין צורך להתפעל מן השינויים המדיניים המפליגים שהם עברו לכאורה. ג. הדיון למעלה מביא אותי להתפעלות מן העקביות שאין לה שיעור לדבוק במשחק האשמות ("מי פוצץ" ו"מי ברח") ובדבקות במהלכים שכבר כשלו ולעתים יותר מפעם אחת. הפיל השקוף בחדר היה ונותר באפשרות שגם היהודים וגם הפלשתינים אינם רוצים באופציית החלוקה וצריך לשער שגם אילו רצו, עדיין היתה זו אופצייה לא אפשרית. ד. "מה זה משנה שישראל סירבה לשחרר אסירים?" - אם מדובר בהתחייבות בלתי חוזרת מה היה הטעם ב"פעימות"? מאליו מובן שהפעימות נועדו להצמיד את השחרור להתקדמות במו"מ. אם המו"מ נתקע מדוע צריכה ישראל לשחרר מישהו? בעניין זה הטענות של הפלשתינים ותומכיהם מופרכות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. זכויות אדם הם הרבה יותר מזכות לריבונות לאומית.זכויות אדם הם זכויות אוניברסליות של כל אדם שלא יופקעו אדמותיו, שלא יתעללו בו פולשים בני עם אחר החומסים את שטחיו, שלא יהיה נתון לשלטון צבאי המגן על אותם פולשים ומתעלל בתושבים. כל זה מופר באופן יומיומי ומי שאינו טומן ראשו בחול מוזמן לפנות לאתרים של יש דין ובצלם. ב. התפיסה המדינית של אולמרט שונה מזו של נתניהו וגם מזו של בגין. הוא היה מחויב בכל מאודו לחתירה להסדר בניגוד לרטוריקה השקרית של נתניהו ובהבדל מההסכמה החלקית של בגין. ג. שני הצדדים לא רוצים - נכון. יחד עם זה, האינטרס של שניהם הוא הסדר כזה ועם מעורבות אמריקאית וצעדים אמיצים מצד המנהיגים זה היה יכול לקרות. האלטרנטיבה הריאלית, כפי שאמר ג'ון קרי, היא מדינת אפרטהייד. ד. סירוב שיחרור האסירים היה לפני הסירוב של אבו-מאזן להתקדם בתהליך, כל זה בנוסף להמשך הבנייה המעידה עד כמה ישראל רצינית בכוונותיה להסדר מדיני. בעניין זה הטענות של ממשלת נתניהו והפתאים המקבלים את תעמולתה מרצון מופרכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. בעניין זה אין לי אלא להציג בפניך את התרשמותי: כל המו"מ לבני-אבו-מאזן שראשיתו בימי ממשלת אולמרט והמשכו בממשלת נתניהו אינו אלא מעשה משיכת זמן והונאה. גם הישראלים וגם הפלשתינאים ידעו לפני, בזמן ואחרי ששום דבר לא יצא ממנו. לדעתי גם אובמה ידע זאת ולכן הוא השתמש במו"מ כדי להעסיק את שר החוץ התמהוני שלו כדי שלא יגרום צרות בזירות חשובות. אם מנהיגים כמו ברק ועראפאת לא היה בכוחם ללכת במתווה קלינטון (כתאור גנרי של אופציית החלוקה), כיצד יכולים מנהיגים (אבו-מאזן, פיאד, אולמרט ונתניהו) שביחס אליהם קודמיהם הם צ'רצ'יליאניים, לישם פיתרון כזה? נתניהו מתקשה לפטר את עוזרת הבית שלו, איך הוא אמור ל"פטר" את המתנחלים? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |