|
מתוך המאמר שהבאת (שלדעתך מפריך את תיאורית הסרבנות האבו-מאזנית):
"עשרים ושש שנה שאבו מאזן מציג את אותו מחיר להסדר שלום. מדינה פלשתינאית בקווי 67 שבירתה מזרח ירושלים ופתרון "מוסכם" לבעיית הפליטים. זה המחיר. הוא לא זז מילימטר מ – 1988, זה היה ככה באוסלו ב – 93, בשיחות הסדר הקבע שנפתחו עוד עם אריאל שרון כשר חוץ בתקופה הראשונה של ביבי (מי זוכר? הייתה איזו פגישה וחצי כזאת), בקמפ דייויד ביולי 2000, בטאבה בינואר 2011, באנאפוליס ב -2008 ומול נתניהו. העמדה הפלשתינית העקבית הסכימה שישראל תספח 2 עד 4 אחוזים משטחי הגדה ותפצה אותם על כל מטר מתוך הקו הירוק. בעיני הפלשתינאים, העמדה הזאת היא ויתור ענק על מול החלטת החלוקה מ – 47 וזכויותיהם ההיסטוריות. אפשר להסכים, אפשר להתווכח, אבל זה המחיר ומסתבר שאין להם מרחב תמרון לגביו."
אבו מאזן לא זז מילימטר בעשרים השנה האחרונות. אם אני הייתי נושא ונותן מול מישהו, והוא לא היה זז מילימטר בעשרים שנה (מה עשרים, בשנתיים), הייתי מבין שהוא לא בא לכאן כדי לנשוא ולתת, ולא הייתי רואה שום סיבה להמשיך במשא ומתן מולו. אם הציטוט הזה (שרביב דרוקר משום מה בעוורונו מסרב לראות) לא מראה על סרבנות, אני לא יודע מה כן.
אם תשווה מול זה את השינוי בעמדות המשא ומתן של ישראל - שינוי עצום ורב, מהפך מונומנטלי בקונצנזוס - תבין שיש פה צד אחד שדן, מתגמש, מתאמץ, מסתכן, מנסה שוב ושוב, מול צד אחד שפשוט כנראה לא מספיק חשוב לו הסכם (וזה לגיטימי כמובן, רק כדאי שזה יהיה ברור וגלוי).
למה לפלסטינאים אין מרחב תמרון? זה פשוט קשקוש מקושקש2. אם היה להם חשוב לקבל מדינה, גם 90% מהשטח היו מספיקים להם. בקיצור, בקישור שלך באת לברך (את אבו-מאזן) ויצאת מקלל.
2 בנוסף לקשקוש של מכבסת המילים על "פתרון מוסכם" לבעיית הפליטים. יש פתרון אחד, והוא: פליטים לפלסטין (אם בא להם לחזור מניו-ג'רזי או מדמשק), וזהו זה. כמאמר חכמים "אפשר להסכים, אפשר להתווכח, אבל זה המחיר ומסתבר שאין מרחב תמרון לגביו".
|
|