|
||||
|
||||
ובמה ביטול קו בר לב היה משנה את המצב במלחמת יום הכיפורים? המצרים היו צולחים ומייצבים קו ברוחב כפי שעשו. אם לא היו מתפתים לבצע את ההתקפה המשוריינת ב-14.10 , היו להם גם פחות אבדות. |
|
||||
|
||||
אולי לפחות זה היה מקטין בכמה מאות הרוגים ומאות שבויים את הנפגעים בצד שלנו, וצה''ל גם היה יוצא למתקפת נגד כשהוא פחות פגוע פיזית ומורלית ופחות מותש. להתחיל מלחמה כשקונספט ההגנה שלך קרס זה וודאי לא תנאי התחלה מועדף על אף אחד. |
|
||||
|
||||
חלק (כמה?) מהאבידות הישראליות היו במהלך נסיונות חבירה למוצבים, נסיונות חילוץ, ובמוצבים עצמם. |
|
||||
|
||||
הקו נבנה כדי להגן על החיילים מההפגזות ולאפשר שליטה על קו המים. מה הייתה התשובה של שרון וטל לכך? לצלוח את התעלה ולנהל מלחמה בהיקף רחב? מאחורי התפיסות של שרון וטל עמדו גם תפיסות פוליטיות כלומר, מדיניות. כאן אינני בטוח ששרון וטל חשבו באופן דומה. להזכירך שדיין לא רצה להגיע לקו המים במלחמת ששת הימים. האם שרון רצה לוותר למצרים על 10 קילומטרים לאורך התעלה? או שמא טל רצה את זה? אינני יודע. |
|
||||
|
||||
לא נראה לי שהם התכונו ''לוותר למצרים'' על שטח - לדעתי המחשבה היתה בכיוון של הגנה ניידת ולא סטטית, כזו שאינה מתבססת על מוצבים בקו המגע אלא על פטרולים ותצפיות. המעוזים ממילא לא יכלו לבלום צליחה בהקף מלא. לכן, תכנית הגנה טובה יותר יכלה להתבסס על בלימת המצרים כאשר הם כבר בתוך סיני. |
|
||||
|
||||
בלי קוו ברלב חייבים היו כנראה היה לוותר לגמרי על השטח הצמוד לתעלה. בלי קוו ברלב לא ניתן לקיים נוכחות מינימלית על קוו המים בלי שניזכה באופן יומיומי למלחמת התשה סטייל על כל כוח שיהיה שם, הרבה יותר גרוע ממה שעשו לנו החיזבללה בלבנון. קל לבקר את קוו ברלב בגלל החולשות שלו אבל הרבה יותר קשה להציע לו חלופות אמיתיות. יתכן שחלופות אמיתיות לא היו אפשריות בלי להחזיק כוחות צבא גדולים במשך שנים בקרבת התעלה, וגם זה לא פשוט כי אותם כוחות היו מרוחקים מבסיסי הכוח שלנו וקרובים לבסיסי הכוח שלהם. בסך הכל, באמצעות בניית קוו ברלב ישראל ניסתה להתחמק מהצורך להחזיק כוחות צבא ענקיים בסיני משך עשרות שנים, החזקת כוחות אילו הייתה מכבידה עלינו מאוד. כל הצעה, ביקורתית על קוו ברלב, שמתעלמת מהצורך שלנו להחזיק כוחות צבא ענקיים עשרות שנים בקרבת התעלה אינה רצינית. לגבי ''תצפיות'' שלנו במקום נוכחות בשטח, שלח הצעותיך לשר החוץ האמריקאי קרי, הוא אוהב פנטסיות מהסוג הזה. הוא אפילו הציע אותן לנו במשא והמתן על בקעת הירדן. |
|
||||
|
||||
השאלה היא מה המטרה שלך בהחזקת סיני. לישראל לא היתה שאיפה לספח את סיני, לפחות מאז ארה"ב ובריה"מ גירשו את בן גוריון משם. לכן, בראיה הישראלית, לסיני היה תפקיד עיקרי אחד - להוות חייץ אסטרטגי בין ישראל לבין מצרים, איזור שיאפשר התרעה ממושכת כנגד מתקפה מצרית, שאם המצרים ינסו לחצות אותו הם יצטרכו למתוח קווי אספקה ארוכים מאד ושניתן יהיה ללחום בו נגד מתקפה מצרית בתנאים של עליונות לצה"ל. כל הדברים האלה לא נפגעים גם במצב שבו יש חדירות של חיילים מצרים אל מעבר לתעלה - כל עוד אין אפשרות למצרים להתבסס שם, כלומר להעביר כוחות בהקף רחב, נשק כבד ואספקה. לכן לא היה טעם לנסות ליצור מצב של "אפס חדירות". זה גם לא היה מעשי, כמובן - הקו היה ארוך מידי, ובין המוצבים נכנסו ויצאו חיילים מצרים. מה שהפסיק את החדירות, המיקושים ומלחמת ההתשה שם היה הסכם עם מצרים ולא המעוזים. לעומת זאת, נוכחות הקבע של המעוזים והשגרה המבצעית שלהם יצרה מטרות טובות לארטילריה המצרית. המעוזים (כמו מוצבי צה"ל בלבנון עשרים וחמש שנים מאוחר יותר) הפכו מגורם המדכא את יכולתו של האויב להזיק לגורם המושך אליו אש ומפתה את האויב להזיק. במלחמת ההתשה צה"ל איבד את התמונה הגדולה: המטרה היא להתמודד היטב מול מצב של מלחמה כוללת, לא מול מתקפות גרילה ספורדיות. במלחמה כוללת, כלומר צליחה בהקף רחב, לא היה לקו המעוזים סיכוי: ראשית, הוא לא היה יכול למנוע צליחה. החומה האטלנטית של הגרמנים לא יכלה למנוע צליחה, ולא כל שכן הקו הדליל של המעוזים. המעוזים נבנו על קו המים ולא בשטחים שולטים (שאינם בנמצא בקרבת התעלה) וממילא לא יכלו לשלוט בתצפית ואש על סביבתם מעבר לטווח הקצר, ולא יכלו לגבות זה את זה. המצרים יכלו לחלוף על פניהם כאילו לא היו שם, ולהתפנות לטיפול בהם בהמשך - בעוד הם הופכים ליעד מרכזי של מאמצי החילוץ של צה"ל, במקום מיקוד כל הכוחות בבלימת המתקפה או בתיעולה לשטחי השמדה. יתרה מזאת: תפישת ההגנה של צה"ל קובעת כי הכוחות המצויים בשטח במצב שגרה הם מלכתחילה מצומצמים, וכוח גדול יכול להגיע רק לאחר גיוס המילואים. במצב זה, העובדה שרוב כוחות החי"ר וחלק גדול מהטנקים בסיני היו מפוזרים - שלושים איש כאן, ארבעים עם שני טנקים שם - בעמדות סטטיות שתוך שעה נותרו מאחורי קווי האויב ואיבדו כל אפקטיביות, היתה בעלת משמעות עצומה ליכולת של צה"ל לבלום את המצרים; הכוחות המצומצמים ממילא הצטמצמו עוד בגלל שיטת הפעלה שלא אפשרה להשתמש בהם. אם נסכם את כל זה: עדיף היה שעשרת הק"מ הסמוכים לתעלה יהיו שטח הפרדה מפורז בפועל ושצה"ל ישמר את האפקטיביות המלחמתית שלו, ולא לשמור על נוכחות חזקה יותר בקרבת התעלה - במחיר פגיעה קשה באפקטיביות של צה"ל במצב של מלחמה כוללת. לא הבנתי למה אתה קושר את הדברים לשה"ח האמריקאי. אין לי ענין לעסוק כאן בפוליטיקה עכשווית, והחזקת שטח באמצעות תצפיות, פטרולים ומארבים היא שיטה צבאית מוכרת. היית יכול לשאול פנטזיונר אחר - צ'רלס אורד ווינגייט. |
|
||||
|
||||
קו בר-לב היה טעות מכמה בחינות: 1. הכוחות שהיו במוצבים היו סטטיים ולא יכלו להגיב למהלכים המצריים, ולמעשה מרגע הצליחה המצרית האפקטיביות שלהם היתה אפסית. 2. הכוחות שלא היו במוצבים (ובפרט כוחות השריון) היו מדוללים (כיוון שחלק מהטנקים והרוב הגדול של החי"ר היו במוצבים), ובכך נמנעו יישום העקרון של ריכוז הכוח והאפשרות לבצע קרב משולב (וכפי שהתברר, הטנקים היו יכולים להפיק תועלת רבה מסיוע של חי"ר). 3. מרגע שהמצרים עברו את המוצבים, המוצבים הפכו לנטל בפני עצמו כפי שהוזכר כאן. יתרה מזאת, עצם קיומו של מספר גדול של מוצבים על קו המים חייב את תפישת ההגנה של "לא לוותר אפילו זמנית על אף שעל" ובכך מנע שימוש במרחבי סיני לתמרון ולניצול היתרונות שיש למגן (כמו לוגיסטיקה וסיוע אווירי). היערכות אחרת שהיתה שומרת את הכוחות מרוכזים באגרופים ניידים היתה מאפשרת לתת למצרים להכנס פנימה, ובכך להרחיק אותם מכיסוי הנ"מ שלהם ולחייב אותם להקים קווי אספקה. אז ניתן היה לקיים קרב נייד תחת עליונות אווירית ישראלית - בקרב כזה היה יתרון מובהק לצה"ל. כמו כן, צה"ל (לולא המחויבות למעוזים) היה יכול לרכז את המאמץ ביומיים הראשונים בחזית הצפונית ולהסתפק בהשהיה ובלימה של המצרים, שלא איימו על ישובים ישראליים. |
|
||||
|
||||
צה''ל לא חשב כך. אף אחד לא חשב לגרור את המצרים לסיני ואז להשמיד אותם. התחליף של המעוזים היה לשמירה על קו המים ללא מעוזים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |