בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 01/12/13 0:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ודאי יצירת מופת. כי לא משנה מה שמו של הרגש שהוא מעורר בך, עצם יכולתו לעורר בך רגש גם אחרי מספר כה רב של השמעות, על אחת כמה וכמה רגש אמביוולנטי, מציבה אותו עם הגדולים שבהם. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. כשכתבתי את המשפט בסוף תגובתי הקודמת הבנתי שהשיר הוא גם בלתי נסבל וגם יצירת מופת, כמו שאתה כותב. אבל בעצם, ''בלדה לחובש'' (ועוד המון שירים, אבל זה קופץ לראש בהקשר הזה) בלתי נסבל בעיני גם אחרי המון שמיעות, והוא לא יצירת מופת, סתם בלתי נסבל... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי 'בלדה לחובש' כולו מבטא גישה הירואית חד-ממדית (וקיטשית, אם יורשה), בעוד גדולתו של גבעת התחמושת נובע מריבוי נקודות המבט שלו(שמתבטאת גם צורנית במעברים בין שירה לתיאור). ההירואיות מול חוסר הטעם, המטרה הקולקטיבית המצול"שת מול האדם הפשוט שרוצה לחזור הביתה בשלוש, רצוי שלם בגופו ובנפשו - כאילו האחרון ייתכן לאור שאר תיאורי השיר. "*אולי* היינו אריות, אך מי שעוד רצה לחיות, אסור היה לו וגו' " - סוג של אירוניה על דימויי הגבורה, שמוחלשת מעט על רקע המנגינה הקופצנית. לעניות דעתי זה אמנם לא נחשב כשיר מחאה קלאסי, אבל דווקא מבעד לפעמי המנגינה הסוחפת מושתלים היטב רמזים שמפקפקים בכל התוחלת של ההסתערות העיקשת וההירואית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא רוצה לחזור הביתה בשלום, לא בשלוש (בשיר די מטומטם של דורי בן זאב ויגאל בשן, יסלחו לי שניהם, מופיע השיבוש ''סך הכל רציתי לחזור הביתה בשלוש'', כפארודיה ריקה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לחובש, הייתי יכול לחיות עם הקיטש והחד-ממדיות של המילים - זה הלחן הנפוח וחסר החן, יחד עם השירה הפומפוזית, שעושים אותו למה שהוא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהפונז אמר. לטעמי גבעת התחמושת הוא שיר ענק, וגאוניותו בקופצניות של הליווי שמחדירה במאזין את תחושת הבהילות של הקרב. שילוב המונולוגים בטון דווח ענייני ויבש והניגוד בינם לבין הלווי העצבני נותן לשיר את העוצמה שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ולא שמתי לב לזה עד עכשיו (במודע). הסיבה שהוא (גם) בלתי נסבל בעיני הוא שבטון הדיבור-שירה יש משהו שגורם לזה להישמע כאילו זה מסעיר (גם) באופן חיובי, כמעט כיף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה טון הדיבור של הדור ההוא (אמנם קובי רכט לא היה קרבי, אבל זה אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר) אני לא שומע שם גלוריפיקציה של המלחמה, לפחות לא על פני השטח. בדור ההוא המלחמה אמנם היתה סוג של שליחות אבל לא כזו שעורגים אליה אלא שמקבלים את עולה: "איתן לא היסס לרגע" היה ביטוי אמיתי בדור ההוא, ביטוי שהפך לציני בדור שאחריו, זה שלחם במלחמת לבנון הראשונה. "אולי היינו אריות" הוא ביטוי חצי מתנצל, בשום אופן לא יהיר, ואולי, בקונטקסט שהוא מופיע, קצת מחאתי- אולי היינו אריות אבל כה רבים מאיתנו מתו בקרב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוצה לחיות? אין לך מקום בגבעת התחמוווווושת! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה באמת טון הדיבור של הדור ההוא, פשוטו כמשמעו. הקטעים המדוברים נלקחו מראיונות עם לוחמי גבעת התחמושת, שסיפרו על הקרב לכתב ''במחנה''. את ''אני לא יודע למה קיבלתי צל''ש, בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום'' אמר הלוחם שלום דוד. כבוד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |