|
||||
|
||||
מייד אחרי המלחמה התפרסם "ירושלים של ברזל" של הצנחן המזמר מאיר אריאל. |
|
||||
|
||||
זה שיר מחאה לדעתך? |
|
||||
|
||||
לא ממש. |
|
||||
|
||||
וודאי. אני זוכר שכשהוא יצא הוא עורר התנגדות כי הוא הציג אנטיתיזה מציאותית לאוטופיה הסכרינית של נעמי שמר. |
|
||||
|
||||
מעניין לקרוא. אבל זה עדיין לא הופך את זה לשיר מחאה. הוא נותן קצת הווי קרבות מזווית הראייה של לוחם - ולא זווית אישית אלא זווית של החבר'ה, ובסוף מקנח בקצת ממלכתיות. אז יש שם קצת חספוס שאכן נותן טון שונה מנעמי שמר, אבל בסופו של דבר אם הוא אומר שם משהו אז זה עדיין "כל הכבוד לצה"ל". (אפשר גם לטעון שהוא לא אומר שם שום דבר של ממש. אני לא יכול שלא להיזכר ב"פואטיקה" של עצמי בשירותי הצבאי - פיתחתי תחביב לחבר, לאירועים חברתיים ביחידתי העורפית או כהעברת זמן בשמירה, פראפראזות על שירים מוכרים, שבהו תיארתי באופן שנון (כן, בטח) פכים מההווי של היחידה העורפית. אמירה של ממש לא היתה לי, ואני לא רואה ב"ירושלים של ברזל" יותר.) וכנראה אי אפשר בלי להתייחס לשורה "ובאו אמא אחר אמא בקהל השכולות". כשקוראים את השורה הזו לעצמה היא נראית מאוד שיר-מחאתית. אבל בשיר הזה אין לה שום תמיכה מצד עמיתותיה השורות. זו בעיטה בבטן שבאה משום מקום והולכת לשום מקום. כל מה שאני רואה בה הוא עוד הומור מחוספס של חיילים, רק חסר טעם באופן מיוחד (לפחות כשמשמיעים אותו לקהל שאינו החיילים הקרביים עצמם). משהו כמו ההמשך הידוע של "מה שלא הורג מחשל", אולי קצת יותר קהה (במובן של חבטה בחפץ קהה). אגב, אם כבר אנטיתיזה מציאותית לאוטופיה הסכרינית של נעמי שמר, "גבעת התחמושת" הרבה יותר - מציאותי, אנטי-סכריני, אפקטיבי ומגובש1. ועדיין, ובצדק, הוא לא נחשב שיר מחאה. 1 בטח מספר תלת ספרתי של שמיעות, ואני עדיין לא מצליח להחליט אם זה בעיני שיר בלתי נסבל או יצירת מופת. |
|
||||
|
||||
ודאי יצירת מופת. כי לא משנה מה שמו של הרגש שהוא מעורר בך, עצם יכולתו לעורר בך רגש גם אחרי מספר כה רב של השמעות, על אחת כמה וכמה רגש אמביוולנטי, מציבה אותו עם הגדולים שבהם. |
|
||||
|
||||
נכון. כשכתבתי את המשפט בסוף תגובתי הקודמת הבנתי שהשיר הוא גם בלתי נסבל וגם יצירת מופת, כמו שאתה כותב. אבל בעצם, ''בלדה לחובש'' (ועוד המון שירים, אבל זה קופץ לראש בהקשר הזה) בלתי נסבל בעיני גם אחרי המון שמיעות, והוא לא יצירת מופת, סתם בלתי נסבל... |
|
||||
|
||||
והרי 'בלדה לחובש' כולו מבטא גישה הירואית חד-ממדית (וקיטשית, אם יורשה), בעוד גדולתו של גבעת התחמושת נובע מריבוי נקודות המבט שלו(שמתבטאת גם צורנית במעברים בין שירה לתיאור). ההירואיות מול חוסר הטעם, המטרה הקולקטיבית המצול"שת מול האדם הפשוט שרוצה לחזור הביתה בשלוש, רצוי שלם בגופו ובנפשו - כאילו האחרון ייתכן לאור שאר תיאורי השיר. "*אולי* היינו אריות, אך מי שעוד רצה לחיות, אסור היה לו וגו' " - סוג של אירוניה על דימויי הגבורה, שמוחלשת מעט על רקע המנגינה הקופצנית. לעניות דעתי זה אמנם לא נחשב כשיר מחאה קלאסי, אבל דווקא מבעד לפעמי המנגינה הסוחפת מושתלים היטב רמזים שמפקפקים בכל התוחלת של ההסתערות העיקשת וההירואית. |
|
||||
|
||||
הוא רוצה לחזור הביתה בשלום, לא בשלוש (בשיר די מטומטם של דורי בן זאב ויגאל בשן, יסלחו לי שניהם, מופיע השיבוש ''סך הכל רציתי לחזור הביתה בשלוש'', כפארודיה ריקה). |
|
||||
|
||||
בנוגע לחובש, הייתי יכול לחיות עם הקיטש והחד-ממדיות של המילים - זה הלחן הנפוח וחסר החן, יחד עם השירה הפומפוזית, שעושים אותו למה שהוא. |
|
||||
|
||||
מה שהפונז אמר. לטעמי גבעת התחמושת הוא שיר ענק, וגאוניותו בקופצניות של הליווי שמחדירה במאזין את תחושת הבהילות של הקרב. שילוב המונולוגים בטון דווח ענייני ויבש והניגוד בינם לבין הלווי העצבני נותן לשיר את העוצמה שלו. |
|
||||
|
||||
נכון, ולא שמתי לב לזה עד עכשיו (במודע). הסיבה שהוא (גם) בלתי נסבל בעיני הוא שבטון הדיבור-שירה יש משהו שגורם לזה להישמע כאילו זה מסעיר (גם) באופן חיובי, כמעט כיף. |
|
||||
|
||||
זה טון הדיבור של הדור ההוא (אמנם קובי רכט לא היה קרבי, אבל זה אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר) אני לא שומע שם גלוריפיקציה של המלחמה, לפחות לא על פני השטח. בדור ההוא המלחמה אמנם היתה סוג של שליחות אבל לא כזו שעורגים אליה אלא שמקבלים את עולה: "איתן לא היסס לרגע" היה ביטוי אמיתי בדור ההוא, ביטוי שהפך לציני בדור שאחריו, זה שלחם במלחמת לבנון הראשונה. "אולי היינו אריות" הוא ביטוי חצי מתנצל, בשום אופן לא יהיר, ואולי, בקונטקסט שהוא מופיע, קצת מחאתי- אולי היינו אריות אבל כה רבים מאיתנו מתו בקרב. |
|
||||
|
||||
רוצה לחיות? אין לך מקום בגבעת התחמוווווושת! |
|
||||
|
||||
זה באמת טון הדיבור של הדור ההוא, פשוטו כמשמעו. הקטעים המדוברים נלקחו מראיונות עם לוחמי גבעת התחמושת, שסיפרו על הקרב לכתב ''במחנה''. את ''אני לא יודע למה קיבלתי צל''ש, בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום'' אמר הלוחם שלום דוד. כבוד. |
|
||||
|
||||
ו״מדרש יונתי״? (http://www.youtube.com/watch?v=cDkvt9pbnqs) |
|
||||
|
||||
יפהפה ונוקב, אבל לא איינשטיין.על ''יונתי'' של זה האחרון (שיר מספר שמונה) לא תהיה גאוותו - מופת של חוסר טעם, רשלנות ובוז למבטא הנכון. אני כבר שולח תזכורת לאב''ד. |
|
||||
|
||||
1. מעודן יותר, אבל מה עם ״שיר על יונה בחלומי״ מתוך הדיסק המופלא של חלפי/רכטר/איינשטיין? (על חלוני יונה בשומה יוניות עדינה. מול חלוני חלון. מול החלון חלוני. אתמול היה יום ראשון, היום שני. אל תלעגו לרש, אם לבן הוא ואם כושי. יש בו במי שחלש מה ה- אנושי אנושי. כתר על ראש מלכים, ועל כתפיהם המלוכה. אבל ילדים שלרחוב מושלכים - קומתם נמוכה. אומרים: השמיים - גן אמרים: בשמיים טוב. ירדו נא שמיים לשבת כאן, עם הילדים ברחוב. הנה הם באים. הנה. אינני יודע מי. האם כל חיי אהיה שונא? למי?) 2. למה הוצאת את ג׳ מרשימת מקבלי התזכורת? |
|
||||
|
||||
1. גם יונה, גם איינשטיין, גם מחאה, גם יופי של רכטר וחלפי. טושה. 2. אני מתנצל על שרבוב ענייני פייסבוק בכאן. אפשר להתעלם. |
|
||||
|
||||
האלבום כולו הוא מופלא. שמעתי אותו אתמול בנסיבות לא כל כך מתאימות, ונהניתי מכל זנב פסינתור של ״שלושה חתולים״, ״השיכור״, ״סתיו יהודי״, ״תוכי יוסי״ ובאמת אחד אחד. פשוט אלבום יחיד במינו. (אחד-אחד, ועדיין, מכל האלבום השיר האהוב עלי הוא ״אשר טייל עמך״, גם קצת בגלל שיר דומה שכתב בזמנו אמיר גלבוע לסבתא שלי שלא נענתה לו). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |