בתשובה לאייל סתם, 01/11/13 10:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דרך אלטרנטיבית בהשראת Emissions trading [Wikipedia], איזשהו רעיון של מסחר באופציות לזיהום אוויר בין קופות חולים ובטוחי ובריאות ובין גופים מזהמים, אני לא יכול להציע. אולי יש הצעות כאלה ואנשים שעוסקים בכלכלה סביבתית מכירים אותן. היחסים הקרובים בין הרגולטור הממשלתי והגופים המפוקחים גורמים לכך הרגולטור הופך בעיני הציבור לאחראי במקרה של תקלה. בסופו של דבר יש חשש שתווצר קירבה בין האינטרסים של שני הצדדים, תווצר מערכת יחסים פרוטקציוניסטית והרגולטור יעדיף את האינטרס של המפוקח על פני האינטרסים של הציבור. תאר לעצמך, איך זה בכלל יכול לעבוד? נניח שמתגלה בעיה כלשהי וצריך לדון כיצד לתקן אותה; בעלי העניין יהיו תמיד קרובים יותר לשולחן המשא ומתן מאשר הציבור; הבוסים הפוליטיים לא רוצים משבר תעסוקתי ותקשורתי ובכל מקרה יאשימו אותם וידרשו תקציבים כדי "להציל" את המפעל המזהם ולעזור לו לעמוד בתקנים – האינטרס המשותף הוא למצוא בשקט פשרה. כך זה בכל מערכת ממשלתית: משרד החקלאות דואג לחקלאים, הממונה על הביטוח דואג לחברות הביטוח, ובנק ישראל דואג לבנקים. בחלק מהמקרים - חינוך, בריאות, בטחון - הממשלה נותנת את השירות באופן ישיר ואז יש לה ממש אינטרס ישיר להסתיר פגמים. יש כאן עוד בעיה: הרגולטור לא scalabale. לגוף גדול וריכוזי אחד לא נוח להתעסק עם אלף מניפולטורים קטנים שקמים ונופלים, זה מסבך את החיים. נוח שלא יהיו המון גופים מפוקחים, אלא קבוצה קטנה של גופים גדולים שאפשר ליצור איתם יחסים אינטימיים יותר של קח ותן. זו הסיבה לשיטת הרישיונות, אוסרים על כלל הציבור לספק שירות כלשהו, רצוי שירות בסיסי כמו תחבורה, תקשורת, בנקאות. מחלקים מספר רישיונות מוגבל לאלו שיזכו ליחסים אינטימיים מפוקפקים עם הממשלה, ובתמורה הממשלה תדאג ליציבותם: הגנה מתחרות "פרועה", והזכות לחלוב את הציבור. קצת מצחיק אבל המנטליות הריכוזית של הרגולטור גולשת ליחסים עם האוייב. הרבה פעמים שומעים שטוב שיש אירגון טרור גדול ששולט בחבל ארץ מסויים מפני שאז יש "בעל בית" או “כתובת". זו בדיוק המטליות של הפרטה לגרעיני שליטה. כאילו שצה"ל הוא רגולטור של רצועת עזה או לבנון, ואז טוב שיש טייקון שאפשר לפתח איתו מערכת יחסים של אתה לא תפגע בנו, ואנחנו לא נפגע בך. תן וקח. מהרגולציה יש גם נהנים מסדר שני והם ועדי העובדים החזקים, ושכבה רחבה של מקבלי שכר גבוה בעסקים שיש להם אבא ממשלתי. אין צורך להרחיב בנזקים לרמת החיים של כלל הציבור, גם בהוצאות הישירות על עשרות אלפים שמקבלים יותר ממה שמגיע להם, וגם באובדן כושר ניהול והביזבוזים הנובעים ממנו. יש קשר בין תחרות ומצויינות, ורגולציה היא על חשבון רמת החיים של הציבור. הרגולציה כאילו מספקת בטחון ואיכות, אבל לריכוזיות ולפרוטקציוניזם שלה יש מחיר כלכלי. אם זכרוני אינו מטעה אותי, התגובה הזו צריכה לעסוק באיכות הסביבה. אז לי אין פתרון שו"ח לפיקוח על פליטת מזהמים, והרגולציה הישירה של הממשלה היא זיהום מחורבן ומסריח בפני עצמו. לכן אני מציע לצדדים המעורבים לנהוג בצניעות, ולהסתפק בחקיקה ראשית מינימליסטית של חוקים פשוטים - טבלאות - שאוסרים או מגבילים פליטה של רעלים מובהקים. את הבקרה הייתי משאיר לרשויות מקומיות, לאירגונים ירוקים, ולכל אחד שרוצה להגיש תביעה לבית המשפט ולממן את עצמו מההכנסות של תביעות כאלה. כמובן שתהיה לכך התנגדות, מפני שיש מפעלים מזהמים שהם חיוניים יותר, חשובים יותר, והשילטון היה רוצה לתת להם זכויות יתר, כלומר זכות לזהם. כל הסיפור הזה מזכיר לי את המהומה שהייתה לאחרונה בעניינה של חברת טבע והטבות המס לה. בדיוק אותו סיפור. מיסים גבוהים לכולם, זכויות יתר למי שסוגר עיסקה עם הממשלה. פשוט לבזבז פחות, לא לחנוק את המשק ברגולציה, להעדיף פחות מקורבים על חשבון כלל הציבור ולגבות פחות מיסים; ואם תקציב בממשלה יהיה גם מאוזן זו תהיה התרומה הגדולה ביותר שהיא יכולה לתרום ל"קיימות" של רמת החיים של הציבור. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המנגנון שאליו קישרת דורש לא מעט הסדרה (ומכאן: "תקורה מיותרת") כדי לעבוד. הוא היום אחד המנגנונים שנתמכים על ידי השמאל המתון ומגונים על ידי הימין הקיצוני, למיטב זכרוני. לעניין רצועת עזה: ההבדל (לפחות היום) בין החמאס לבין ארגונים אחרים קטנים יותר הוא שלחמאס יש היום אחריות למתרחש ברצועה. יש כמובן גם חלוקה בתוך החמאס: הזרוע הצבאית היא אולי לא בדיוק הממשלה, וחמאס חו"ל אינו בדיוק הממשלה שבעזה, אבל עדיין יש קשר לא רע בין השלוש. לארגונים אחרים (וגם לחמאס בזירות אחרות) יותר זול להצית מהומות, מכיוון שזה לא יעלה לו בכסאו. לכן לא מדובר כאן על ההבדל בין "קטן" ל"בעל משקל" אלא בין "שותף לשלטון" ל"מתנגד לשלטון". שוב, ר' החמאס בגדה שנרדף על ידי צה"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שטוב הוא שאתה מציע לצדדים לנהוג בצניעות. האם הצניעות היא קוד אתי של שוק חופשי -נניח שאין רגולטורים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"להסתפק בחקיקה ראשית מינימליסטית של חוקים פשוטים - טבלאות - שאוסרים או מגבילים פליטה של רעלים מובהקים. את הבקרה הייתי משאיר לרשויות מקומיות, לאירגונים ירוקים, ולכל אחד שרוצה להגיש תביעה לבית המשפט ולממן את עצמו מההכנסות של תביעות כאלה" אתה מבקש, בעצם להעביר את מלאכת האכיפה מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי (מה ההבדל?, מה התועלת?) או לחילופין לארגונים פרטיים שיתבעו את המפעלים2, זה רעיון נחמד, ובוודאי יהיה יעיל מאוד (בלי סרקזם), הבעייה היא, שכדי שהוא יעבוד, צריך לתת לארגונים פרטיים את הזכות לדרוש מבעלי עסקים כניסה למפעלים, והעמדת אמצעי בקרה שונים, כדי שיוכלו למדוד את פליטת המזהמים, ברור שאם כל אחד יוכל להיכנס למפעל לחקירות, זאת תהיה טירדה בלתי נגמרת לבעל המפעל, שלא לדבר על פגיעה בחופש הקניין, ולכן לא ברור לי איך ייבחרו הארגונים להם יותר לעשות זאת. בהערת אגב, אני רוצה לציין שבוודאי לא מדובר בטבלאות פשוטות, בדוגמא שכולנו מכירים, אין טעם בהטלת אותן מגבלות על משאית כבדה ורכב פרטי. הצעד הזה, משאיר את העניין העיקרי, מלאכת החקיקה וקביעת התקנות בידי הממשלה, וחקיקה יעילה היא כזאת שלאחר זמן, נבחן האם היא עומדת במטרות שהוקצו לה מראש 1, ולכן לא ברור לי מה יצא קצפך על איסוף מידע שנועד לבדוק בדיוק מטרה זאת. לעניין הemissions trading, למיטב ידיעתי מדובר בשוק שהוצע על ידי השלטון, הוקם על ידי השלטון, ומפוקח על ידי השלטון. לא ברור איך זה דוגמה לשוק החופשי שמנהל לבדו את זיהום האוויר. יכול מאוד להיות, שהמנגנון הזה בו מוקצים רשיונות (אהמ אהמ) לזיהום על יד הממשלה, ואז מתנהל מסחר ברשיונות אלו, הוא אכן מנגנון מאוד יעיל להפחתת זיהום האוויר אבל הוא כולו מנגנון מלאכותי שנוצר על ידי הממשלה, ולעולם לא היה נוצר בהעדרה. 1 נגיד שאנו מעוניינים להפחית את פליטת מזהם Z, וקבענו שעל פליטה מעל רמה מסויימת של מזהם Z, ישולם קנס של Y. לאחר זמן מה, התגלה שאף על פי שהקנסות חולקו בידי ארגונים שונים ביד רחבה, מסתבר ש-Y נקבע כנמוך מדי ושמפעלים מעדיפים לשלם את Y ולא להפחית את פליטת המזהמים, ולכן, ייתכן, שאנו נרצה להגדיל את Y, אבל איך נדע את זה בלי ליצור מדד? 2 ויוכלו לזכות בסעד כספי בלבד, בניגוד למצב היום בו ניתן לסגור את המפעל אם אינו עומד בכללים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחילה אני רוצה להסביר את מה שכתבתי בעניין סחר הפליטות. בשיטת הסחר בפליטות נקבע חסם עליון שרירותי. במקרה שלנו היינו רוצים שיהיה איזון בין עלות ההתנהלות הכלכלית הלא אופטימלית בגלל מגבלת החסם, ובין התועלת הכלכלית הנובעת מהקטנת נזקי הפליטה בזכות אותו חסם. צריך למצוא אלגוריתם שמוצא חסם כך שהתועלת הכלכלית הכוללת תהיה מקסימלית. בעיקרון היה לי כיוון חשיבה כזה: אדם רוצה לרכוש לעצמו ביטוח בריאות/חיים (פרטי כמובן) פונה לחברות הביטוח, מצהיר בנוסף לפרמטרים הבריאותיים שלו על נתונים שרלוונטים לקביעת ההשפעה של זיהום סביבתי על בריאותו. לאחר שהגיע להסכם עם חברת ביטוח כלשהי, החברה מקבלת ממנו חזקה על חלקו בנזקי הזיהום לבריאות הציבור. כאשר יצרן רוצה לזהם, הוא פונה לבורסה לזיהום ומנסה לרכוש לעצמו מכסת זיהום לפי צרכיו. המבוטחים "מיצרים" מיכסות תקופתיות וחברות הביטוח שלהם מציעות אותן למכירה בבורסת הזיהום ליצרנים. ההכנסות של חברות הביטוח מהיצרנים מאפשרת להן לאזן במידה מסויימת את עלות הביטוח הגבוהה יותר של מבוטחים שגרים באזורים מוכי זיהום. האמת היא ששאלה גדולה היא האם כדאי בכלל לאזן את עלויות הביטוח שלהם, מפני שעלויות הביטוח הגבוהות הן תמריץ לא לגור באזורים מוכי זיהום ובכך לחסוך את העלויות הרפואיות וגם לא לפגוע בתעשיה. זו כמובן לא הצעה מעשית. ברור שזו לא הצעה שו"חיסטית, בסה"כ רעיון לא מגובש עד הסוף כיצד להשתמש בסימולציה של מנגנון שוק כדי שנקודת האיזון של ביקוש והיצע תתן את כמות הזיהום האופטימלית. בקשר להשגות שלך על ההצעה לאכיפה מינימליסטית בחקיקה ראשית + תביעות: ביחס ל"זכויות ביקור" במפעלים אפשר להגביל אותן בצורות שונות בחקיקה, ולאפשר למפעל לחייב את המפקחים מטעם עצמם בעלויות הנגרמות לו מהפיקוח. עלויות שאולי יושבו להם אם יצליחו להוכיח חריגות מהחוק בבית משפט. בכל אופן אתה צודק באופן בסיסי; שיטה שמעודדת הגשת תביעות משפטיות למטרות רווח, מעודדת טרוליזם משפטי. אולי צריך לתקן את ההצעה המקורית ולהגביל את זכות הפיקוח והתביעה לרשויות מקומיות ולארגונים שלא למטרות רווח. הדו"ח שהדיון עוסק בו, הוא בלבול מוח בירוקראטי לשמו. אם הממשלה רוצה למדוד את עצמה שתמדוד את מה שהיא עושה - איכות השירות הגרוע שהיא נותנת לציבור. שתספק להורים מידע מפורט על תפקוד בתי הספר בסביבת המגורים שלהם. האם התפרסם פעם דו"ח איכות השוואתי על מחלקות רפואיות מקבילות בביתי חולים שונים? אני לא מעיז לחשוב בכלל על פרסום בדיקות כשירות של יחידות שונות בצבא. משרדי הממשלה יודעים טוב מאוד להסתיר כשיש מה להסתיר. אם משרדי ממשלה יוזמים דו"ח שישמש בסיס לקביעת מדיניות, כנראה שיש להם עניין בפרסום, וכנראה שלציבור אין עניין כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה רעיון מוזר שאני לא מבין עד הסוף, אבל בכל מקרה, כתמיד, הוא סובל מבעיה בשורה התחתונה, בהעדר אינטרס לדווח אמת, מי יכפה על החברה לקנות "תעודות זיהום"? מי יברר שנתוני החברה על הזיהום נכונים? אני מסכים שלמדינה (כמו כל יחיד או חברה) יש נטייה שלא למדוד דברים שלא נוחים לה, ואם מדדה, יש נטייה לא לפרסם. אבל, אי אפשר להחזיק את המקל בשתי קצותיו, מחד לבקש מהמדינה לספק מידע על תפקוד בתי הספר מחלקות בתי חולים וכו', ומצד שני להתלונן כשהיא עושה צעדים בכיוון. אגב, איזה מידע יש לך על תפקוד מחלקת שירות הלקוחות של סלקום? אתה יודע כמה זמן בממוצע לוקח מענה? כמה שיחות חוזרות על אותה בעיה יש? כמה חיובים שגויים יש? איפה ישנן בעיות קליטה? אין לך שמץ, וזה כמובן לא ספיצפי לגביי סלקום אלא נכון לכל חברה עסקית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |