 |
הדבר היחיד שדפק כמו שעון היה חיל האויר (שהכריע את המלחמה במבצע מוקד). הקרדיט לכך הוא למוטי הוד (כידוע חה"א הוא צבא "זר אך ידידותי" ולרמטכ"ל אין כמעט השפעה עליו). רמטכ"ל שמתמוטט (לא "מתעלף". הוא התמוטט נפשית ואושפז, וגם קיבל טיפול בנזעי חשמל, ולמעשה לא תפקד לכל אורך המלחמה, כך שצה"ל לא היה "בפיקודו של רבין" אלא בפיקודו הישיר של דיין, שנעזר בברלב, ויצמן וגנדי) הוא רמטכ"ל כושל. למעשה אלמלא הייחוש המשפחתי שלו, הקריירה הצבאית שלו היתה צריכה להיגמר עוד בלטרון.
על זה כבר כתב מילשטיין ב"תיק רבין":
ב-23 במאי 1967 התמוטט רבין נפשית, וחדל מלתפקד. פורסם, כי ראש אג"ם עזר ויצמן, אל"ם ד"ר אליהו גילון, קצין הרפואה הראשי, וסא"ל רפי אפרת, ראש לשכתו של רבין, קשרו ביניהם לפרסם, כי רבין לקה בהרעלת ניקוטין. (מ"ת, עמ' 462). אם השלושה קשרו קשר לפברק סיפור, ואם הסיפור המפוברק הזה היה לשיח מקובל בישראל בארבעת העשורים מאז, הרי בהתאם לכלל, שלא להאמין לאיש ולהטיל ספק בכל דבר, יש לשער שכל מה השלושה אמרו וכתבו על הנושא, כל מה שרבין עצמו אמר וכתב על הנושא, וכל מה שהתפרסם עליו עד כה – דברי שקר המה.
למרות זאת, יש לדברי השקר האלה חשיבות, כיוון שכוונת בעליהם הייתה לזכות באמון הציבור בתיאור המינימליסטי של האירוע. המקור העיקרי הוא ויצמן, ואליו עוד נשוב.
בניגוד לשיח המקובל, רבין לא חזר למלוא כישוריו, לא בתקופת ההמתנה, ולא בששת ימי המלחמה, כפי שניתן להסיק מחלקו בפיקוד ובקבלת ההחלטות, וכפי שסיפרו למחבר חיים בר-לב, סגנו, וראש אג"ם, ויצמן. לרבין לא היה למשל חלק בשלוש מן ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר במלחמה: כיבוש ירושלים המזרחית ואיחודה של העיר, תפיסת תעלת סואץ וכיבוש רמת הגולן.
את ירושלים המזרחית כבשו לוחמים מחטיבת הצנחנים 55 בפיקודו של מרדכי גור, מחטיבת השריון 10 בפיקודו של אורי בן-ארי (שעליה הוטל לחבור להר-הצופים, ולמנוע את נפילתו בידי הירדנים) ומחטיבה-מחוז 16 הירושלמית, בפיקודו של אליעזר אמיתי. כיבושה של ירושלים המזרחית והחזרה לרובע היהודי ולכותל המזרחי, לא נעשו בהתאם לתוכניות מגירה שהוכנו במטכ"ל, ולא לפי פקודה מפורטת של הפיקוד העליון, אלא היו אלתור של מפקדי שדה.
הפעולות בגזרה חיונית זו היו בניגוד לתוכנית הבסיסית למלחמה, שקבעה, כי צה"ל יבלום בגזרה המזרחית, יספוג, ולא יבצע פעולה התקפית. איש לא החליט לשנות את התוכנית הבסיסית, וממילא איש לא הטיל על החטיבות של גור, של בן-ארי ושל אמיתי, לכבוש את ירושלים המזרחית, ולשחרר את הרובע היהודי ואת הכותל המערבי משלטון ירדן.
המהלך הצבאי החשוב ביותר במלחמת ששת הימים, מבחינה לאומית לפחות, התגלגל מלמטה עקב מידע שגוי ועקב אי-הבנת האירועים בגזרת ירושלים על-ידי אנשי המטכ"ל ורבין בראשו. העובדות הללו אולי לא יגזלו מרבין, בעיני הציבור הרחב, את התואר, "מאחד ירושלים", אך יעשו צדק לחלקו האמיתי במהלך ההיסטורי, ובעיקר יאירו את תפקודו הלקוי.
גם כיבוש הגדה המזרחית של תעלת סואץ לא נכלל בתוכניות המלחמה. משה דיין, שר הביטחון החדש, הורה לא להגיע לתעלה משיקולים מדינים-אסטרטגיים. שום גורם מוסמך לא החליט לשנות את התוכניות ואת ההוראות הללו. על כיבוש קנטרה בצפון תעלת סואץ החליטו רס"ן דן שומרון ורס"ן דני וולף-רהב, בניגוד לפקודה מפורשת של אל"ם ישראל גרנית, מפקדם הישיר (וולף-רהב, ראיון). מסקנה: צה"ל הגיע לתעלת סואץ לא משום שתוכניות המגירה והתוכניות שהתגבשו תוך כדי הקרבות, פעלו כהלכה, אלא משום שהרמטכ"ל והמטכ"ל לא שלטו בכוחות, ומפקדים קרביים, כוולף-רהב וכשומרון, פעלו על דעת עצמם, תוך כדי הפרה גסה של פקודה.
ולגבי "רבין הכין את צה"ל למשימה", כותב מילשטיין:
לא רק ההערכה האסטרטגית של צה"ל קרסה. תוכניות העבודה ותוכניות המגירה של צה"ל התגלו כפיסות נייר חסרות ערך, כפי שהתגלו, אגב, גם במלחמת יום הכיפורים. גם מי שאינם מכחישים, שרבין התמוטט נפשית לפני המלחמה, טוענים, כאמור, שהכין את צה"ל כהלכה לניצחון הגדול. ברגע של אמת, ב-23 במאי 1967, ידע רבין, שאין זה נכון. כראש אג"ם וכרמטכ"ל במשך שבע שנים, הוא תכנן את מהלכי צה"ל למלחמה הבאה, שבה עלול האויב לרכז את צבאותיו סביב מדינת ישראל.
כשהיום הזה הגיע, שלף רבין את תוכנית המגירה, שהוא וויצמן היו אחראיים לה, ושם נאמר, שעל צה"ל לחסל את חיל האוויר המצרי (תוכנית "מוקד"), ולכבוש את רצועת עזה. זו תוכנית "עצמון", שעיקרה כיבוש רצועת עזה וצפון סיני ושימוש בהם כקלף מיקוח לפתיחת מצרי שארם א-שיח'. את תוכנית המגירה תכנן רבין עוד בשנת 1964, בשנתו הראשונה כרמטכ"ל.
כששלף את תוכנית "עצמון" מהכספת, במאי 1967, הוא עורר גיחוך בקרב שלושת האלופים, שפיקדו על הכוחות בחזית הדרום: ישעיהו גביש, אלוף הפיקוד, ומפקדי האוגדות אברהם יפה ואריאל שרון הם ואחרים כינו את תוכנית רבין, "התוכנית המינימליסטית", והציעו את תוכנית "קרדום" - חלופה רחבה ותוקפנית הרבה יותר. רק אלוף ישראל טל, שאמור היה לפקד על כיבוש רצועת עזה, תמך בתוכנית פטרונו (ראיונות עם ישעיהו גביש, ישראל טל, אריאל שרון ואברהם יפה). ואכן, כשרבין חדל לתפקד, נטש המטכ"ל את "עצמון", וחזר ל"קרדום", שנקראה בשם חדש: "נחשונים" (גלוסקא, עמ' 260-265).
בצר לו, חש רבין, ב-22 במאי, אל הרמטכ"ל לשעבר דיין, שהיה אז המבקר החריף ביותר של האסטרטגיה הישראלית, כדי לקבל את אישורו למהלך. דיין לעג לו, והסביר, כי זה מהלך של שטות "בגלל מחנות הפליטים ומפני אופיו האזרחי של האובייקט". דיין גם התרשם, ש"יצחק ... לא רק עייף - דבר טבעי - אלא גם נבוך, חסר ביטחון, מעוצבן ... ומאוד לא שש לקרב".
גם כיבוש רמת הגולן לא נכלל בתוכניות המלחמה, ודיין התנגד למהלך הזה מחשש פן יגרור את ברית-המועצות למעורבות ישירה במלחמה. דיין שינה את דעתו ביום שישי בלילה, אחרי לחץ נמרץ של אנשי הקיבוצים והמושבים בצפון, שביקשו לצאת מהמלחמה עם גבול ביטחון. את הפקודה לכבוש את רמת-הגולן נתן שר הביטחון דיין ישירות לדוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, מבלי להיעזר בשירותים הטובים של רבין (ברטוב, עמ' 138). גם במהלך הקריטי הזה אין לרבין חלק - לא בתכנון ולא בפיקוד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש