|
||||
|
||||
לא יודע למה, אבל בניגוד לכותב המאמר, לי הרעיון שהחיידקים המחסלים יתאבדו בסיום תפקידם בתוך הגוף שלי נשמע יותר מרגיע ופחות מטריד מהכיוון השני, שבו סיירות המתנקשים הללו - שמן הסתם יודעים גם הם להתרבות - ממשיכות להסתובב אצלי ולפרוח באין מפריע. יום בהיר של שמש, אין שום עננים, וקרן גמא סוררת, פוגעת בחיידקים. מוטציה מתרחשת, והקוד קצת השתנה, במקום לתקוף חיידק פולש אולי נתקוף אותך. שוב אנחנו מתנקשים, הורגים את הפולשים, הנה בא עוד גל גדול, אז נחסל לך את הטחול, את הלבלב, הבטן והגב, זה רק אני והחיידק שלי. |
|
||||
|
||||
החשש כמובן קיים, אבל הוא קיים גם לכל מיליארדי החיידקים שממילא מסתובבים בשטח. מה שנכון הוא שהחיידקים האלה יהונדסו כך שהם יהיו עמידים בפני מערכת החיסון, כך שמוטציות שלהם באמת עלולות להיות בעיה רצינית. מן הסתם הם יהונדסו להיות סופר רגישים לאיזו אנטיביוטיקה זולה (והרגישות הזאת לא תנבע ממשהו שמוטציה נקודתית אחת יכולה לשנות) או לאיזה רמז חיצוני שיפעיל אצלם את מנגנון האפופטוזיס. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |