בתשובה לרון בן-יעקב, 06/09/11 17:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כאמור, עפי"י ספרם של יערי ואסא, ב-2003 הרמטכ"ל יעלון מינה את בני גנץ יישום המלצות צוותי ההחשיבה לפיתוח ובניית הכח על בסיס עקרונות התפיסה המבוזרת. והנה היום, שר הבטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ מתכננים רפורמה במבנה צה”ל ובהיערכותו למלחמה. תא"ל מיל. צ'יקו תמיר מבקר ומסתייג מהרפורמה ואומר, “באופן לא מוצהר הולכת ומתפתחת בצמרת צה”ל תפיסה מבצעית - שמתקבלת בשמחה מובנת בדרג הפוליטי - שלפיה מול האיומים הנוכחיים ניתן להסתפק במענה המבוסס על מודיעין איכותי ויכולת הפעלת אש, בעיקר מהאוויר”. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קטונתי מלבקר את צ'יקו תמיר (שהיה בעיניי קצין מוכשר בצורה יוצאת דופן, אם כי לא ממובילי החשיבה התאורטית בצה"ל), אבל אני חושב שהוא מפשט מאוד את הרעיונות של יעלון/גנץ. אחת היכולות שנוספו לצבאות בעשורים האחרונים היא ההפרדה הכמעט מוחלטת בין זיהוי/רכישת מטרה לפגיעה בה. חייל בודד עם ציוד שנכנס בקלות לתרמיל קטן יכול לשכב בתוך שיח במרחק חמישה קילומטרים ממכונית נוסעת, ולכוון אליה בדיוק של מטר טיל במשקל טונה שנורה ממטוס במדינה אחרת, או פגז1 שנורה מטנק, ובעתיד הלא רחוק גם ארטילריה חכמה. הרעיון הוא לא להחליף את אוגדות השריון במטוסים ועוד אנשים שמאזינים לטלפונים, אלא להביא את יכולות האש ליחידות קלות בחזית. להצליח לייצר בזמן אמת מטרות, כי ברוב העימותים האחרונים הבעיה אחרי היום הראשון היתה שיש הרבה תחמושת אבל אין על מי לירות אותה. וזאת במקום, בין היתר, אוגדות של טנקים מיושנים שאף רמטכ"ל לא יעז לשלוח קדימה ונגמ"שים שמהווים במקרה הטוב טיולית ממוגנת ובמקרה הרע מטרה גדולה מדי. אני לא חושב שמישהו בצבא חולק היום על הלקח המרכזי של מלחמת לבנון השניה, שכן צריך2 לבצע תמרון קרקעי נרחב ולפעול קרקעית בעומק האוייב. אבל בשביל זה לא צריך טנקי מגח של מילואים, אלא יחידות שמתמחות בהסוואה ותנועה בעומק שטח האוייב. 1 טוב, טיל משוגר קנה. 2 בדיוק כמו שנכתב בתוכנית המגרה, ממנה התעלם דן חלוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מלנקק פה לביקורת שכתבתי בזמנו על 'לוחמה מבוזרת' ומגבלותיה (אגב, בגרסה האנגלית הביקורת הופיעה לפני מלחמת לבנון השניה. העברית ירדה לדפוס במהלכה, אם אני זוכר נכון אחרי כשבועיים, אבל יצאה אחריה): בגרסה המודפסת לבסוף הורידו את כל הערות השוליים, אז אני מצרף פה רק אחת שעסקה במקורות התפיסה (במקור, הערת שוליים 6): "כיוון שהספר, כדברי מחבריו, איננו"יומרה למחקר אקדמי דיסציפלינרי תקני", אין לדעת באילו מקורות השתמשו לצורך גיבושו; אולם מרכיבים רבים מזכירים כתבים ספציפיים של כותבי RMA. אם להביא רק מספר דוגמאות, הדגש על כמות גדולה של מערכות אויריות לא מאויישות וזולות כתחליף למטוסי קרב יקרים מופיע אצל מרטין ליביסקי ( Libici, Martin C., "The Small and the Many", in Arquilla, John and Ronfelt, David (Eds.), In Athena's Camp: Preparing for Conflict in the Information Age, Santa Monica:Rand, 1997, p. 191-216 ), "מערכת המערכות" והשאיפה לביטול ערפל הקרב הופיעה, בין השאר, אצל אדמירל אוונס (Owens, William, "The Emerging U.S. System-of-Systems", Strategic Forum#63, 1996, http://www.ndu.edu/inss/strforum/SF_63/forum63.html; ---- Lifting the Fog of War, New York: Farar, Straus and Giroux, 2000,),, והדגש על 'שולטנות' המידע, עליונות מידע כמאפשרת (ואף כמעט מבטיחה) את העליונות על האויב, חוזר ונשנה בכתבי ה-RMA כמעט ללא יוצאים מן הכלל, מ"מלחמה ואנטי מלחמה" של הזוג טופלר (טופלר, אלווין וטופלר, היידי, מלחמה ואנטי מלחמה, אור יהודה: מעריב, 1994) ועד ל"עקרונות הלוחמה לעידן המידע" של רוברט ליאונהרד (Leonhard, Robert H., The Principle of War for the Information Age, Novato:Presidio Press, 1998). עיסוקם במשוואות לנצ'סטר ובתפיסת יחסי כוחות, כמו גם האמונה באש המדוייקת כמחליפה את התמרון מזכיר מאוד את מאמרו של יצחק בן-ישראל, "תורת הביטחון והלוגיקה של בניין הכח", חלקים א-ב, מערכות, גליונות 352-354. ולבסוף, כמעט כל השינויים בשדה הקרב ובאופי הסכסוכים נצפו אצל Van Creveld, Martin, The Transformation of War, Detroit:The Free Press, 1991." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר מעניין, תודה. אסא ויערי מציגים, לדבריך, שדה קרב עתידי מאוד אופטימי (מצד ישראל), שבו תהיה לצה"ל הבנוי מחדש שליטה מעולה. אתה מציג שלוש בעיות אצלם: (1) הטכנולוגיה והמודיעין עלולים לפעמים לפספס, (2) האויב מסתגל למצבים חדשים, והוא ידע לגלות נקודות תורפה ב"צה"ל החדש" ולנצל אותן לרעתנו, למשל לשבש את אמצעי השליטה והבקרה שלנו, (3) גם הצלחות טקטיות מזהירות תהיינה חסרות ערך ללא אסטרטגיה טובה, ללא מטרות נבונות. ועל כך אפשר לענות - נכון, אבל מה אתה מציע? שלוש נקודות התורפה האלו קיימות גם ב"צה"ל הישן". נניח שאנחנו שומרים דיביזיות משורינות - איך זה יעזור לנו בתסריטי הסיכון שאתה מעלה? מהאלמנטים שהם מציעים להחליש לטובת הדוקטרינה החדשה, האם אתה יכול להצביע על משהו שיעזור? אם לא, אז יכול להיות שהם אופטימיים מדי, אבל זה לא מחליש את היתרונות של מה שהם מציעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שבישראל, עם כל הכבוד ל"צבא שיש לו מדינה", האסטרטגית הצבאית הופקעה לחלוטין מרשות הצבא ונמצאת במלואה בדרג הפוליטי1. אפילו תקיפות בשעת לחימה של מטרות צבאיות מובהקות, שאמורות להימצא היטב בתחום הטקטי, נקבעות לעיתים ע"י הדרג הפוליטי. חלק מזה הוא כמובן תולדה של הרקע הבטחוני העמוק שיש לדרג הפוליטי הבכיר. 1 מה שאולי מסביר את את האימוץ החם של הדרג המערכתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה דברים בקיצור: 1. הם שמים את כל הביצים בסל הטכנולוגי, ובייחוד בממשק שבין המבצעים\פו"ש\מודיעין. מלבד העובדה שהשיטה שלהם לא רלוונטית כמעט כהוא זה למערכות שבהן האוייב נטמע באוכלוסיה, מסיבה ברורה, ומלבד הסברה שלי ששליטה מוחלטת לא אפשרית בעולם בו יש בני אדם, ומלבד דמיונו החשוד של הדסק שהם מציעים למפי"ק של סטי"ל - הבעיה היא, שאם אתה מאבד את הממשק, אתה משותק. זה אכן קיים גם כיום בצורה זו או אחרת, אבל כיום 'דיביזיות משוריינות' יכולות לתפקד עם מפות ושכל, אמנם בצורה מופחתת יעילות. השיטה שלהם - לא. 2. זה לא רק שהאוייב 'מסתגל'. זה שהם מתעלמים ממש לגמרי מהעובדה שהאוייב הוא לא מטרה במטווח. 3. נוסף על כך, יש ערך מסויים במסה, ואותו הם מציעים לבטל לגמרי. ופה יש שתי בעיות: א. כל צבא מנסה להשיג עדיפות - מסה, כח - בנקודה בה הוא בוחר לתקוף, אם הוא תוקף, ובנקודה בה האוייב רוצה לתקוף, אם הוא מגן (תסלח לי על התעלמותי מטענת ה-3:1 הידועה. היא הפשטה בלי הרבה יותר מדי ביסוס של העובדה שלמגן יש יתרונות מסויימים). אם אתה מפזר את הכוחות שלך לגמרי, אתה מאבד את זה. אם גדוד שלך תוקף מוצב פלוגתי או כפר שמאוייש בידי כמה עשרות אנשי חיזבאללה, יש לך יתרון מסויים. הם מעוניינים להחליף את זה בשליטה. אבל, מה קורה כשאין שליטה? שלחת יחידות קטנות מול יחידות קטנות, לקרב ברמת החי"רניק ובלי גורמי סיוע. בקיצור, השווית את שדה הקרב - שללת מעצמך את כל היתרונות שהיו לך. אגב, גם מול צבא סדיר (ונעזוב רגע את שאלת הסבירות המיידית) יש בעיה דומה: אם שיבשת את הפו"ש של חטיבת שריון, עדיין יכול איזה קהלני לעמוד עם העקבים באדמה ולבלום אוייב. אם אין לך כח חוץ מה'מולקולות' האלה ומשהו השתבש - נתקעת. ב. האמונה שלהם בכוחם של כוחות מיוחדים (וזה בעצם מה שהם מציעים) גדולה מדי. לא כל מלחמה תהיה "נערי החוף" (דוגמה טובה למה ש*אפשר* לעשות עם תפיסה כזו, כשמבינים את מגבלותיה). הן במצב שבו האוייב נטמע באוכלוסיה והן במצב שבו משהו הסתבך, אתה צריך כח אדם. אצלם, הם מאמינים שאם 'מולקולה דינמית' הסתבכה - אין בעיה, תשלח עוד אחת-שתיים לעזרה ובזאת סגרת עניין. אבל פה אתה שוב חוזר להנחה שהיתרון הטכנולוגי והטקטי יישאר אצלנו לנצח, אחרת זה לא ממש עובד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ההנחה שלך היא או האחד או האחר ? ברור שיחידות רבות, גם היום, תלויות לחלוטין בקיום תקשורת תקינה למשל, ואם תימצא דרך לשתק את אמצעי התקשורת, אין להן זכות קיום. עדיין הן מתפקדות יפה זה עשורים רבים. תהליך הדרגתי בו כמה גדודי שריון/תותחנים מפנים את מקומם לסדר גודל דומה של כוחות "מולקולריים" לא אומר פירוק הצבא. גם ראינו את היתרון הגדול של השריון דווקא במקרים של כניסה מסיבית לאיזורים עויינים כאשר יש לנו מודיעין מעולה (ע"ע כל מבצע גדול בעזה/איו"ש בעשור האחרון). נראה לי שמדובר בשינוי תמהיל הכוחות, לכזה שינצל יותר יכולות חדשות שנוספו בשנים האחרונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו ההנחה *שלהם*, לא שלי. אני אמרתי שהתפיסה הזו היא תפיסה לא רעה לכוחות מיוחדים; הם הציגו אותה כ*התפיסה* שתפתור את כל בעיות העולם, תחליף את כל הכוחות המיושנים וגם תביא קפה ועוגה למיטה בלי לפזר פירורים. (כמו-כן, כמות ורוחב הפס שמולקולה אחת כזו צריכה יכולה לפרנס מן הסתם איזה אגד ארטילרי או שניים, אבל זו כבר הערה צדדית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע משכנע. אתה כנראה מבין בדברים האלו. אני מקווה שגם הגורמים המחליטים מבינים דבר או שניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אתפלא אם הידע האקדמאי של טווידלדי עולה על זה של מקבלי ההחלטות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך עליו לייעץ להם1. 1 דגש על להם (ולא לנו). אם אני אקבל תמונה אסטרטגית נכונה של האיומים שצה"ל עלול להתמודד נגדם זה לא עוזר לאפחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי פעם לייעץ למפקד של בסיס צאלים, (בנושא עגלות סבלים) הוא הסתכל עלי כעל רוח רפאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הידע האקדמי איננו הקובע כאן. אני מסכים לביקורת של טווידלדי על פתרונות הפלא. אחת הסיבות לקושי של הפתרונות הטכנולוגיים היא ההתעלמות ממצב פוליטי נתון-טווידלדי שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה קטנה על הכתבה: שני פרטים שמוזכרים בה: 1. ציטוט מדברי תמיר: "“מבצע חומת מגן ב–2002 קרה בעיקר תודות ללחץ שהפעילו המג”דים והמח”טים מלמטה, אחרי גל טרור נורא ומחלוקת ממושכת. מאז לא נשלח כוח קרקעי למשימה משמעותית. בלבנון היססנו, כי חששנו לתמרן. בעופרת יצוקה בעזה ב–2008 הלכנו על חצי מבצע ובעמוד ענן הסתפקנו לבסוף בתקיפה אווירית מרחוק”. 2. ציטוט מהכתבה: "מצבם של כוחות היבשה והרתיעה הציבורית מאבידות (מוסכמה שתמיר, כאמור, מערער עליה) מחזקים את הנטייה להסתמך על מודיעין ועל יכולות האש מהאוויר. הנטייה הזאת קשורה גם במעמדם של שני האלופים שעומדים בראש הזרוע והאגף הרלוונטיים: מפקד חיל האוויר אמיר אשל וראש אגף המודיעין אביב כוכבי. כבר שנים שבעלי שני התפקידים הללו לא נהנו מעוצמה כה רבה במטכ”ל." אמיר כוכבי [ויקיפדיה] היה מח"ט הצנחנים (לאחר שצמח שם) והיה אחד מאותם מח"טים שהוזכרו בסעיף הראשון. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |