|
אני דווקא רואה הקבלה בין תפיסת ''ביאת המשיח'' על פי ליבוביץ (לפחות כפי שאתה מציג אותה) לדיונים נרחבים על ה''הארה'' בדתות המזרח. ראשית ההקבלה היא כמובן בין ש''גאולה'' היהודית המסומלת על ידי ביאת המשיח, לבין הגאולה הפנימית במזרח, הלא היא ההארה (או ההתעוררות, אבל לא משנה כרגע). באשר לתהליך, גם שם קיים סוג של ''פשט'' לפיו האדם ששוקד על תרגולו (מדיטציה וכדומה, בהקבלה לקיום מצוות ביהדות), יגיע יום או רגע מסוים, בו תבוא הגאולה-ההארה, ומשם ואילך הכל יבוא על מקומו בשלום, הכל יהיה נפלא וטוב, ולא נותר אלא להתרגע לאחור ולהתענג על אושרה האינסופי המשכר. אבל שנו ואמרו רבים אחרים, שבעצם זוהי תפיסה פשטנית, שנובעת מרצון טבעי - אך נאיבי - ב''קו סיום'' ברור עם מדליה בסופו, בעוד שלמעשה אף אלו שהגיעו לשלבים מתקדמים בתרגול, בעצם לעולם ממשיכים לתרגל עוד ועוד, וגם ה''הארה'' עצמה היא יותר תהליך מתגלגל שהולך ונפרש ומתרחב בכל רגע ורגע, ולא קו סיום שמישהו באמת ''עובר אותו''. דוגמה מאד בהירה וחדה לכך אפשר למצוא בדבריו של אחד מאבות הזן-בודהיזם, דוגן, שאומר שהישיבה במדיטציה היא היא ההארה עצמה - רוצה לומר שהדרך היא החשובה, התרגול עצמו, ולא איזו מטרה עלומה. מי ששואף אליה, במקום להתמקד בכאן ובעכשיו - יימצא שתמיד היא תהיה עבורו מעבר לאופק.
עכשיו נחליף תרגול מדיטציה בשמירת מצוות מדי יום ביומו, והארה בביאת המשיח, ונקבל לדעתי די בקירוב את אמירתו של ליבוביץ' באשר לביאת המשיח שמקומה תמיד בעתיד.
|
|