|
||||
|
||||
אני חושב שבכך הוא מבטא את עמדתו היישותית של האדם בעולם. מדוע האדם נמצא ומה פשר ההימצאות. מחכים למשיח, אולי כשם שמחכים לגודו. גודו לא יבוא, אבל הציפייה לו, היא המהות והיא העיקר. ציפייה שאין לה תוחלת, ובכל זאת היא כל מה שיכול האדם לקוות לו בעולם חסר פשר ולמול השמיים הפתוחים. האמונה, לעולם אינה לשווא, כי מושג התכלית זר לאמונה. לו ידענו שמשיח יבוא, מתישהו במוקדם או במאוחר, כשם שלמשל קבעו מחשבי הקיצים, אזי שלא ייוותר עוד פשר לאמונה ולא לציפייה לו. המשיח יופיע, כשם שלמשל כוכב שביט מופיע, אלא שמושג משיח במובן הגאולה אינו כפוף לכללי הזמן, המרחב או לחוקים הפיזיקליים של העולם. בכך מתבאר טיבה של האמונה היהודית במה שמצוי מעבר. אני חושב שבביקורת על התפילה בכותל, ישעיהו מתייחס אולי בעיקר למראית העין, שכן המראה של אנשים המצטופפים למרגלות אבני הורדוס לתפילה, מעורר את הרושם כאילו אותם בני אדם מתפללים אל האבן עצמה, משל מה יש איזה כוח גנוז באותן אבנים, באותה חומה, שבני האדם החליטו לקדש, ולכאורה הם מבקשים ממנה את כל בקשותיהם. כאשר למעשה התפילה בכותל אינה פונה אל האבן אלא אל האלוהים, כשם שהקידוש על היין, ביהדות, אינו פונה אל היין או אל האלוהות שביין, אלא אל האלוהים. בכך כמדומני חוטא לייבוביץ' לראות שהעבודה הזרה כל כך זרה למושגים של האדם המודרני, שהוא אפילו לא מבין למה לייבוביץ' מייחס לו עבודת אבן. ברור שאין באבנים ולא כלום, אך לאנשים בעת העתיקה זה לא היה ברור כלל ועיקר. בכך אכן נסגר המעגל המבטא את האידיאה היסודית של היהדות, ובמה היא מיוחדת כל כך. את הקפיצה הגדולה שעשה האדם בכך שהוא ממשיג את האלוהים מעבר לכל מה שנמצא. מעתה האלוהים כמו גם התחושה הבלתי אמצעית של האמונה, אינו מתייחס לכל מה שאדם רואה, מרגיש, ממשש, מריח, שומע, אלא מעבר לכך. מעבר לכל הנמצא שהאדם הוא רק רכיב אחד בתוכו. האדם נמצא בעולם, כשם שהשמש נמצאת בעולם, הירח, הימים, האבנים העצים, העוף הדגה, אבל האלוהים- הוא מעבר מעבר לזה. |
|
||||
|
||||
אני לא כל כך מבין את החרגת המשיח מחוקי הזמן. האמונה היהודית במשיח כרוכה, עכש"י, בכמה פרטים גשמיים, כמו תחיית המתים. אנשים שמתו עד עכשיו, ואנשים שימותו מעכשיו, יקומו לתחייה - ואם כך כבר יש לפני ואחרי, ולפחות הלפני הוא (בין השאר) הזמן והעולם שאנחנו מכירים. לא? |
|
||||
|
||||
לא בהכרח, אצל הרמב''ם למשל אין קשר בין בוא המשיח לתחיית המתים (ראה הלכות מלכים ומלחמות במשנה תורה). |
|
||||
|
||||
למעשה מדובר באחרית הימים. עצם הקימה לתחייה, כבר היא ביטול חוקי הזמן, והקיום מתנהל באיזה ממד של גאולה. העולם של אחרית הימים הוא העולם האחרון. אבל כמדומני שגם הציפייה למשיח היא על זמנית. היא אינה מתייחסת לאירוע שאמור להתרחש בזמן, כמו למשל הציפייה להופעת כוכב שביט. שאז אפשר היה לרשום ביומן מועד משוער להופעת המשיח ולהמשיך לחיות ללא הציפייה והאמונה במשיח. אלא מדובר באיזו ציפייה רוחנית אשר להבנתי מתעלה מעל אופק הזמן, כשם שהרוח עצמה, הנפש, יכולה להתעלות על אופק הזמן ולנוע בין זיכרון לציפייה ולדמיון. הבחירה בין למה להאמין בדבר שהוא לא הגיוני ושאין לו תכלית, היא אולי אותה הכרעה שבין האמונה לבין הספק. |
|
||||
|
||||
נשאיר זאת כך, רק הערה קטנה: "היא אינה מתייחסת לאירוע שאמור להתרחש בזמן, כמו למשל הציפייה להופעת כוכב שביט. שאז אפשר היה לרשום ביומן מועד משוער". אני ורבים אחרים מאמינים שמתישהו תבוא רעידת אדמה לארץ הקודש, וזו אמונה גשמית לחלוטין, ואירוע שלכשיתקיים הוא יתקיים בתוך הזמן שאנחנו מכירים - אבל אין לנו שום ניחוש מושכל מתי זה יקרה, כך שאיננו יכולים לרשום ביומן. אני מבין שהציפייה לביאת המשיח שונה מהציפייה לרעידת אדמה, אבל היכולת לנבא זמן ספציפי היא לא מה שמבחין ביניהם. |
|
||||
|
||||
אתם מאמינים שתתרחש רעידת אדמה, במובן של- אתם נוטים לחשוב. זו ציפייה לאירוע בזמן. את המשיח או את ביאתו, במידה והמשיח מבשר את הגאולה ואת אחרית הימים, אינכם נוטים לחשוב אלא אתם מאמינים בו. זו ציפיית הנפש לגאולה, אשר חוקי הזמן כמו גם החוקים הפיזיקליים אינם מתקיימים בה. |
|
||||
|
||||
זו התפתחות יותר מאוחרת של התאולוגיה היהדית והיא לא פחות ולא יותר מאשר האחזות נואשת בקצות הציפורניים לפני איבוד האמונה וה״נפילה״ אל האתאיזם. זה נכון שרגע לפני הנפילה מחזיקים הכי הכי חזק (וזה מסביר את הזרם הפונדמנטליסטי שרואים היום ביהדות) אבל אלה שממשיכים להאחז בציפורניים גם יפלו. זה עניין של זמן. פעם, גם ביהדות, אלוהים היה גשמי לחלוטין. בעולם העתיק מעלליו של האל לא נחשבו מטאפורות אלא סיפורים על אלוהים בכבודו ובעצמו. מה הוא עשה, עם מי הוא דיבר ואיפה הוא היה. אלוהים גשמי, טיפש, כעסן, קטנוני, אינפנטיל שרוקע ברגלים, בורא, נעלב, פוקד, מתאכזב, בוכה בפינה, צורח, רוצח והורס. תינוק (אנושי) מגודל. דמות האל התנ״כי היא ה-Ass Hole הגדול שבשמים. התבונה האנושית והתפתחות הידע הם אלה שאילצו את העולם האמוני לגרש את אלוהים מהעולם ולגלח ממנו את כל התארים. זאת משום שכל הקונספט של אל והשגחה אישית מנוגד לתבונה. גלותו של האלוהים נובעת מרצונם הילדותי של אלה שמבינים את ערך (ותוכן) התבונה האנושית אבל בכל זאת רוצים גם וגם - גם תבונה וגם לשמר מסורת / אמונות הבל של קדמונים כי אלה עונים על סט של צרכים פסיכולוגיים שקשה (אך אפשר) למצוא להם תחליף בעולם ללא אלוהים. אז שוברים את היש ומחלקים אותו לשתי סובסטנציות. טריק ישן נושן של ה״דו חושב״. להחזיק הכי חזק שאפשר את הסתירות ולהגיד שהן בכלל אינן. בקיצור: רמיה עצמית. |
|
||||
|
||||
התפתחות מאוחרת יותר, אך עתיקה כשלעצמה (הרבה לפני המודרנה שהציפה את האתאיזם). לדוגמה: נביאי בית ראשון (והתנך בכלל) דיברו עם האל ישירות. המקבילים מבית שני (ספר היובלים [ויקיפדיה], ספר חנוך [ויקיפדיה], ועוד) כבר אפשר לדבר רק עם מלאכים, וגם זה כמעט רק בחלום. |
|
||||
|
||||
"כל הקונספט של אל... מנוגד לתבונה" - למה לדעתך הקונספט של אל מנוגד לתבונה? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |