בתשובה לעדי סתיו, 20/12/12 19:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א, זה באמת מטריד אותי שבארץ הנשק שקוף ולא מעניין יותר מדי את הגורמים הרלוונטים. ב, כשלעצמי נראה לי יותר סביר שהקטלניות הגדולה של מסעות הרצח האמריקאים נובעים מכך שאנשים נושאים נשק קטלני בלי הגבלה. יום או יומים לפני האירוע בניוטאון הייתה תקיפת-המונים דומה בסין (28 ילדי גן ושלושה מבוגרים) שהסתיימה בפצועים ובלי אף הרוג. ההבדל העיקרי1 היה שלתוקף הסיני היה סכין ולא רובה. 1 לא מכירה מספיק את האירוע בסין בשביל להצביע על הבדלים נוספים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזה השילוב. מצד אחד הרוצח יכול להשיג בקלות נשק אוטומטי או קטלני מאוד, ואז הוא נכנס איתו למוסד חינוכי שבו לאף אחד אחר אין נשק חם ברדיוס של קילומטר. בארץ אף אחד משני התנאים לא נכון. בארה''ב זה נושא מאוד טעון פוליטית ולכן כל צד ינסה להדגיש את התנאי שתומך באג'נדה שלו, אבל אצלנו אין סיבה שנלך לפי זה. נגיד, יכול להיות שאצלם השכיחות של נשק כבר לא הפיכה, ואז עדיף ללכת בכיוון אחד, ואילו אצלנו המצב שונה, אז עדיף לנו פיתרון אחר. גם יש מצב שהרוגים מנשק חם בקצב של אחד לכל כמה ימים (אצלנו או בארה''ב) מגיעים למספרים גבוהים בהרבה משל טבח גדול כמו בווירג'יניה טק, אבל לעולם לא ישיגו את אותה חשיפה תקשורתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא הפיכה? בתקופה של קלינטון היה צו שאסר על רובים מסוג מסוים. חוץ מזה, למה להסתכל רק על ארצות הברית? ארה"ב מאד קיצונית ביחס שלה לנשק ביחס לכל, או לפחות רוב, מדינות המערב. הבעיה שלי היא לא שהמצב שלנו שונה מבאמריקה, אלא שאצלנו זה פשוט נון-אישיו בשיח הציבורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להעביר חוק ודאי שאפשר, השאלה היא עד כמה זה ישנה את המצב בשטח, כשהנשק כבר נמצא ויש נתיבי סחר בו. זה שונה מהכיוון ההפוך. אולי. אני מתכוון להגיד שבטיעונים של תומכי חופש הנשק, גם אם לא מסכימים איתם, יכול להיות יותר הגיון בהקשר המקורי שלהם ממה שיכול להיראות לנו מפה. אז איך זה בארצות אחרות, באמת? עד עכשיו חשבתי שזה נושא שדנים בו כמעט רק בארה"ב (או לכל היותר בעולם האנגלופוני) כי רק שם זה באמת רלבנטי. זה נושא אקטואלי גם ביבשת? במדינות המפותחות במזרח הרחוק? כמובן שיש גם סיבות ישראליות ייחודיות למה לא מדברים על זה1. כמעט כל הנשק שלנו משמש לצרכים בטחוניים (צבא, משטרה, מאבטחים, מתנחלים) אז התנגדות לו יכולה להתפרש אוטומטית כנובעת מסנטימנט אנטי-מיליטריסטי, ולזכות לתגובות על הטווח שבין לעג לתדהמה לזעם. 1 אולי צריך לסייג. דווקא עוסקים בנושא הזה בהתמדה ובהרחבה – בתוך הצבא. רק באזרחות לא מדברים על זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לא מדברים על זה" זו הגזמה. נכון יותר לומר, שהדיון בו טעון הרבה פחות מבאמריקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפסקה האחרונה שלך - נכון, אבל זה לא רק העניין של טפטוף הרוגים/נרצחים מול רבים במכה, אלא גם של הנסיבות: אנחנו פחות מזועזעים כשזה קורה אצל מעורבים בפלילים, ואולי בצדק אנחנו פחות מזועזעים. אנחנו יותר מזועזעים כשזו אישה שנרצחת על-ידי בן זוגה או בני משפחתה, ואנחנו הכי מזועזעים, ואולי גם כאן בצדק, כשאלו ילדים בבית ספר שיכול היה להיות שלנו. מעבר להצדקה או לא למידת הזעזוע שלנו, ולמידת העניין התקשורתי, מעניין גם האם מוצדק "דירוג מוות" כזה במה שנוגע להתייחסות הרשויות או המחוקק. לא שיש לי דוגמה מהחיים (או אפילו מהדמיון) למצב של זה-מול-זה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |