בתשובה לדני אורבך, 10/11/12 11:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קראתי את הספר; הבעיה היא שאני לא זוכר אותו טוב כל-כך. לי דווקא היה נדמה, אם זכרוני איננו מטעני, שהבעיה הייתה בנתונים שלו לגבי תקופות עבר, שלא לדבר על העובדה הלא זניחה בכלל שכשסופרים סכסוכים אלימים מאז מלחה"ע II לא מוצאים קו ישר כלפי מטה, אלא דווקא שיא בשנות השישים-שבעים המוקדמות, ואז ירידה, נפילה חדה אחרי 1991 ועליה שוב. עוד נקודה היא גם הבעיה, אם אני זוכר נכון, שבאי-קביעת שלבים. מה זאת אומרת? זאת אומרת שבאוסטרליה, ניו-זילנד או ארה"ב אין ממש היום סכסוכים אלימים בנוסח המאה ה-19, כי התהליך נגמר בהכרעה מוחצת. לארה"ב כבר אין מחלוקת גבולות עם האינדיאנים, ואין לה צורך במלחמות פנימיות; באוסטרליה האבוריג'ינים חוסלו במידה רבה לפני המאה העשרים, וכן הלאה. ועל כן יש ירידה מסויימת, מטבע הדברים, בלחימה מהסוג הזה בחלקים מסויימים של העולם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הטיעון שלך מזכיר לי את אחת מההערות של טוני ג'אדט ב"אחרי המלחמה" (יש לו המון הארות נפלאות בספר הזה): ששתי מלחמות העולם הסתיימו בטיהורים אתניים רחבי הקף (חלקם בעקבות המלחמה השניה) ולכן דווקא המלחמות הללו אפשרו חצי מאה של שלום אירופאי משום שהן פתרו את בעיית המיעוטים. לגבי פינסקר, אני זוכר את ההרצאה (את הספר לא קראתי עדיין) - אם אינני טועה הוא מדבר שם לא על שכיחותן של מלחמות אלא על היקף ההרג (יחסית לגודל האוכלוסיה). בספר הטיעון אחר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם את ג'אדט קראתי; ייתכן בהחלט שגנבתי לו את הרעיון. לא, גם בספר הטיעון הוא על היקף ההרג (וגם פה, כשמנטרלים את מלחמת קוריאה, יש נתונים שמראים הרבה יותר קפיצות ונסיגות לאורך העשורים האחרונים). וגם פה, יש אפעס די ספק לגבי מהימנות הנתונים הישנים - שלא לדבר על, כמו במקרה המפורסם של הגרף הזה ספק גדול לגבי מידת הייצוגיות של החברות הנ"ל - וההגדרות ההיסטוריות שלו מתמיהות מאוד כל מי שהתעסק בהיסטוריה של הלחימה מאז מלחה"ע II. צריך כמובן לומר שהאלימות ירדה *מאז* מלחה"ע II, בממוצע - אבל השאלה איננה רק מה קרה בעשורים האחרונים, אלא האם אפשר למצוא מגמה מוחלטת. אני חושב שבמקרה כזה עלול להתברר, למשל, שהאלימות באפריקה בשנות התשעים של המאה ה-20 - כולל רואנדה וקונגו, למשל - רבה יותר בממוצע מהאלימות באפריקה בשנות החמישים של המאה העשרים (כולל אלג'יריה). לאורך הדורות, כפי שאמרתי, הבעיה היא בנתונים. יש המעריכים את הטבח של צבאותיו של ג'ינג'יס חאן בארבעים מליונים איש. אני מפקפק לא רק בנתון, אלא בעצם היכולת להעריך אותו. נאמר ככה: הייתי רוצה להאמין שפינקר צודק, אבל יש לי סיבות לחשוד שזה לא כזה פשוט. עוד בעיה היא, שמספיקה מלחמת עולם אחת או מלחמת שלושים שנה אחת כדי לשבש את כל המגמה למשך הרבה זמן. ואם חלילה הייתה קורה אחת כזו בימינו, ותולדות מלחה"ע הראשונה מראים כמה רחוק יכול להגיע סכסוך קטן שיצא משליטה, סטיבן פינקר היה נאלץ לכתוב ספר אחר לגמרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המות שגרם ג'ינגיס חאן היה בחלק הגדול גם מוות עקיף. הריסת מערכות ההשקיה במסופוטמיה וטרנסאוקסניה למשל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוות עקיף עוד יותר קשה להעריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי רק סיכומים וביקורות על הספר- לכן הייתי מעדיף להשהות את השיפוט עד שאקרא את המחקר כולו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שזו בעיה של כל מי שמנסה ליצור תיאוריה גלובלית גורפת על פני ההיסטוריה כולה. הנתונים כאוטיים מדי ולא מתיישבים עם הסד התיאורטי, אז מחליקים, מתעלמים וקוטפים דובדבנים כדי ליצור תמונה ''יפה'' יותר. פינקר אינו הראשון ולא האחרון שעשה את זה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |