 |
עוד בנעורי הייתי חנון. ערב אחד הלכתי ברחוב עם חבר, חנון גם הוא ובעל שיבוש דיבור נורא. נטפל אלינו בריון שכנראה כבר זכה להצלחה בהזדמנות אחרת עם חברי והחל לנדנד בקלוצקאשעס, העיקר להתענג על סירוסי המילים של ידידי. היינו די לקוניים והוא נהיה יותר ויותר עז פנים, הביע התעניינות בשעון של ידידי, קצת טפח עלי פה ושם "ברוח טובה" ובסוף הכניס את עצמו לעלבון על שלא נתנו לו להחזיק את השעון של ידידי. "תן, יא חרא, מה אתה פוחד".
ידידי כבר חטף מכות בעבר מהנער הזה כנראה בסיטואציה דומה, אבל מכיוון שהיינו שניים נגד אחד, הוא העז קצת יותר ודחף אותו. הבריון חיכה רק לזה והתנפל על חברי. כשניסיתי להוריד אותו, הוא פנה לעברי ואז חברי ואני, בכוחות משותפים הפלנו אותו. אני התישבתי על חזהו וחברי החזיק ברגליו. הבריון כמובן השתולל ובעט, ואני בלהט המאבק דפקתי לו את הראש במדרכה. "תמסיך, תמסיך" צעק לי חברי "דפוק לו את הרוס עד סימות!". שנינו חווינו פרץ שנאה ופורקן רגשות שאני מתבייש לשחזר עד היום, אבל כמובן שלא הרגנו אותו. בשלב מסויים הבנו שאין לנו איך למשיך את העימות הזה וסתם נתנו לו ללכת. הוא לא ממש ברח, מלמל דברים, אולי "אני עוד אזיין אותכם" או "שניים נגד אחד" אבל הוא עזב אותנו והלך. לא ראיתי אותו עוד ואני בכלל לא זוכר איך הוא נראה. מעולם לא דיברתי עם החבר על הארוע ובעצם הקשר בינינו נותק, אבל כן, לפעמים מיליציה של שניים יכולה להספיק.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש