בתשובה לדינה בארץ האיילים, 11/03/02 3:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם יש בני מוריס שמדווח בצורה רצינית בפני הערבי המצוי את הטרור הערבי? האם חיפשתי בכלל את אחותך או ששאלתי שאלה קצת יותר כללית על חופש הדיבור, על הרצון לבדוק דברים ברצינות, על זה שטום פרידמן מהניו יורק טיימס הופתע שרק %64 מנשאלים ערבים חושבים שההתקפה על התאומים היא פרובוקציה אמריקו-ישראלית. אף אחד לא בא לערער על בני מוריס, והרבה אפילו משתמשים באינפורמציה שלו כדי לנגח את מדיניות ממשלת ישראל בעבר (אורי אבנרי) ובהווה. ישראל גרמה עוול לערבים מצריים? האם את מדברת על תקופת ה"פרשה" של שנות החמישים? (על רקע נסיונם של המצרים לגייס מדעני טילים גרמניים) שוב, הויכוח הוא לא מי עשה מה ולמי, אלא מי מוכן לבדוק את עצמו, ברצינות, וללמוד מזה. התרבות הערבית היתה תרבות מדעית לעילא לפני 1500 שנה. כדי להיות תרבות מדעים הם היו חייבים להיות ספקניים. האם מוצאים ספק כזה גם היום? עם דבר חשוב בדבריך אני מסכים. הישראלי/יהודי הממוצא לא יודע מה מרגיש וחושב הערבי הארצישראלי, שלא לדבר המצרי או העירקי. לפני כמה ימים המלצתי על הספר של אמיל חביבי האופסימיסט שפותח חלון בעברית למה שמרגיש פלסטיני ישראלי. לדעת מה חושב הצד השני זה לא אומר להצדיק אותו או לא אומר שמה זהוא חושב נכון אפריורית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
וכאן קבור הכלב: הידיעה מה חושב הצד השני זה לא אומר להצדיק אותו או שמה שהוא חושב נכון א-פריורי. אבל זה כן אומר להכיר בצד השני כצד חושב, לראות לרגע את העולם מבעד לעיניו. בסיפורי המסתננים בשנת 1948 – כמה דם היה נחסך אם במקום להגדיר סטטוס של "נכסי נפקדים" ולגנוב את הכל במכה היו מתקבלי בחזרה כל מי שרצו לחזור לבתיהם? (ועכשיו, נשקלל זאת בריבית דריבית על פני חמישים וארבע שנים.) מצב הספק בתרבות הערבית לא נהיר לי. אחרי שאגמור לקרוא את ערימת הספרים הנוכחית, אוסיף גם שאלות כאלה לרשימת הקריאה. (המידע היחיד שיש לי בנושא הספציפי הזה הוא מספרו של מוחמד אסאד, הדרך למכה. והוא אמר בערך את מה שאתה אמרת. אבל הוא גם פעל כדי להגביר את הספקנות ולעגן אותה באיסלם, שם היא עגנה לבטח בתקופת תור הזהב שהזכרת.) אה, כן. לגבי "מי מוכן לבדוק את עצמו?" – לא מדינת ישראל. הסיבה היחידה שגורמת לישראל לרצות לחזור מהשטחים אינה ערך מוסרי (כפי שהציע לייבוביץ' בששים ושבע) אלא משום שקיימת תחושה מבוססת שהחזקת השטחים היא עניין מסוכן מדי. איפה הבדיקה העצמית? כל מה שהם בודקים זה מי ירה עליהם (או, בעברית מדוברת "מבינים רק כוח". – ואני מוצאת את המציאות הזו עצובה במיוחד.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובסיפור החלוקה של 1947, כמה דם היה נחסך אילו הערבים היו מקבלים את החלטת האו"ם? ולא רק לייבוביץ הציע להחזיר את השטחים ב1967, גם בן-גוריון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני מצליחה להבין (וסליחה על כך שאני חוזרת על דברים שאמרתי במקומות אחרים) גם היהודים לא קיבלו את החלטת האו''ם. עד כמה שהבנתי מגיעה, היהודים והערבים המשיכו לטעון לבעלות מלאה על כל השטחים. רק שהיהודים העיפו החוצה את הדיירים המקוריים והערבים אספו את כוחות בני עמם במדינות השכנות לנסות לעשות בדיוק את אותו הדבר ליהודים. אבל בהתחשב בדרישתו של מר מאן חזרתי למקורות (ספרי הסטוריה) לחפש עדות לדברים אשר איננה מפי היסטוריון ערבי או יהודי. כפי שאמרתי לו... ...זה עלול לקחת די הרבה זמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אעפס קשה לומר שהתושבים היהודים לא קיבלו את החלטת האו"ם לנוכח ההאזנה הקשובה לאותה הצבעה ב- 29 בנובמבר 1947 ולנוכח מפגני השמחה הפומביים שלאחריה. לא שמעתי (עדיין, את מוזמנת לחדש בנושא מתוך הספרות) על ציפיה דרוכה ומצהלות שמחה דומים בקרב התושבים הפלסטינים באותו יום. עם זאת, מרגע שהחלה הלחימה, איני חולק על כך שחלק מסויים ממבצעי הצבא כללו גירוש אוכלוסייה ונועדו כדי ליצור עומק אסטרטגי למדינה הצעירה. לו הייתה המדינה קמה בהסכם עם שכנותיה (ועם המדינה הפלסטינית שלא קמה. בעצם למה?) הרי שלא היה צורך בעומק אסטרטגי זה. יש כמובן לציין שחלק לא קטן מהפלסטינים עזב את מקומותיהם בלחץ צבא ההצלה של קאוקג'י וחלק אחר עזב מיוזמתו, עקב פחד שלא היה תמיד מבוסס (אך לפעמים כן, הדבר היה תלוי בגזרה ובהתנהגות המפקדים בשטח, עד לרמת מפקדי המחלקות) מפני הצבא הישראלי. נדמה לי שאפשר לסמוך על תום שגב ("הישראלים הראשונים") בנקודה זו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |