בתשובה לארז לנדוור, 09/09/12 14:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני די משוכנע שיש ליהדות הרבה מה לתרום לאדם המודרני מעבר לכמה יצירות ספרות קדומות, אלא שהיחס עצמו אל היהדות כאל דבר שיש להפיק ממנו תועלת הוא כבר בבחינת סטייה ממנה. שהרי זוהי תפיסה אשר מעמידה את האדם ואת תועלותיו במרכז. היהדות אינה מעמידה את תועלותיו של האדם במרכז. היא אינה דוגלת בנוחיות או בהנאה ולמעשה היא מעמיסה על כתפיו של אדם עול כבד, עול של ממש של קיום המצוות. מן הבחינה הזו היהדות אדישה לכאבו של התינוק ואולי גם מחייבת אותו שכן זה הקרבן. זה הפדיון. זו הברית. יש לתהות מדוע בעוד שאתה דוגל בהפרדת הדת מן המדינה, אתה טוען שמדינת ישראל לא צריכה לקבל רק את הזרם הרבני כלגיטימי. כלומר שעליה לקבל גם את הזרמים שאינם רבניים. נשאלת השאלה האם אתה מרגיש שאתה זקוק להכרה מצד המדינה בבחינה דתית. הייתי מצפה שתטען שיחסה של המדינה אל הדת היא שאינה לגיטימית כיוון שהדת אינה עניינה של המדינה כלל. הסתירה מקבלת חיזוק בהמשך דבריך בשעה שאתה טוען שעל היהדות להצטמצם לחיים הפרטיים- והקהילתיים. שכן יכול אדם לטעון בלי פירכה שמדינת ישראל כמו כל מדינה ועל פי הגדרה היא סוג של קהילה. האם גם הישראליות צריכה להצטמצם לחיים הפרטיים והקהילתיים. (משפט שממילא אין לו מובן.) נראה אפוא שבכל זאת קיימת איזו זיקה שאינה ניתנת להפרדה בין החיים הרוחניים של קהילה לבין החיים הפורמליים שלה. בכל מקרה אני מניח שמן הסתם ההכרה הזו מבטאת סובלנות מצדך כלפי זכותה של הקהילה לקיים את מנהגיה לרבות מנהג המילה על פני זכותו של התינוק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"יכול אדם לטעון בלי פירכה שמדינת ישראל כמו כל מדינה ועל פי הגדרה היא סוג של קהילה". יכול, אבל רק אם אתה מזיז את ההגדרה של "קהילה" ממה שהיתה קודם בהקשר הדיון. תסכים איתי שתיתכן מדינה שאדישה לחלוטין לדת מבחינה ממלכתית, ומרשה לקהילות בתוכה לקיים את דתן? (נדמה לי שבצרפת זה האידיאל, והמציאות קרובה לו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שלא. אדישה אולי מן הבחינות הפורמליות אם אנו מבקשים לתפוש את המדינה כגוף נפרד, אבל המדינה היא בסופו של דבר חבר אזרחיה. היא קהילה שמקיימת את שורת העקרונות שלה ממש כשם שתת קהילה מקיימת את שורת העקרונות שלה. הניסיון להפריד את הדת מן המדינה, כמוהו לדעתי להעביר חוצץ בתוך התודעה של האזרחים בין החיים הפורמליים שלהם בתור קהילה, לבין החיים הרוחניים שלהם בתור קהילה. והרי גם לייבוביץ' לא התחמק מהעברת דיכוטומיה כזו בתוך התודעה. הבה ננסה לחשוב. אנחנו כקהל בני אדם, האם עלינו להפסיק להיות קהילה שיש לה חיים דתיים או לאומיים בזמן שאנחנו קהילה שיש לה חיים אזרחיים? ולהפך. האם זה אומר שאנחנו שניים? חצויים? פעם אנחנו קהילה כזו ופעם אנחנו קהילה כזו? לא. אין זה אלא שבתור קהילה עלינו לאמץ נורמה של סובלנות כלפי תת קהילות שונות. הפרדה שבין הדת, או החיים הרוחניים, לבין המדינה או החיים האזרחיים לא תיתכן אלא בעזרת משטרת מחשבות, שכן כך או אחרת אנחנו נשארים אותה קהילה שמקיימת את חייה הרוחניים בתוך חייה הפורמליים. הניסיון להפריד הוא כמו לרדוף אחר הזנב של עצמנו. באותה המידה אין לקיים זהות בין החיים הרוחניים לבין החיים הפורמליים, או למשל להפוך את הדת והמדינה לזהים, שהרי גם אז נגיע אל משטרת מחשבות. עלינו לדעתי לקבל אפוא איזו מתכונת אשר לפיה החיים הרוחניים והחיים הפורמליים מצויים האחד במחיצתו ובתחומו של השני. איזה מעגל שמצוי בתחומו של מעגל והכל פרוש על איזה משטח או פונקציית גל אשר לאורכה יכול כל ציבור וכל פרט למקם את עצמו ביחס לקולקטיב הישראלי. גם אם נכתוב באותיות קידוש לבנה שזוהי מדינה פורטוגזית, היא תמשיך להיות מדינה ישראלית. יהיה ציבור שיחווה את הישראליות דרך מיזוג מסויים בין החוויה הדתית והחוויה הלאומית, ויהיה ציבור שיחווה את הישראליות בדרך של בידול בין החוויה האזרחית והחוויה הלאומית או הדתית. זו ישראליות וזו ישראליות. כל אחד מכוון את עצמו לפי המידה שבה הוא מרגיש או רוצה להרגיש שייך. התיאוריה נוטה לפשט, כולל השורות הללו עצמן, המציאות תמיד יותר מורכבת. ככלל אני סבור שאין לנסות לפשט את המציאות, אלא ללמוד ולחנך את הציבור ללמוד לקבל מצבים מורכבים. אין חקיקה בעולם שתצליח לאסור על קהל יהודי להפסיק לקיים את המילה. אין חוקה ליברלית שתצליח להדיר את הרגש הלאומי של כך וכך ישראלים, ואין המנון שיצליח לעורר הזדהות לאומית בקרב ציבור שהוא בן לאום פלסטיני, וההזדהות הטבעית שלו היא כלפי לאום פלסטיני. נסיונות של קהל ישראלי כזה או אחר לפשט את המציאות הן בגדר ניסיון של אותו קהל, אותה תת קהילה לכפות את עצמה על קהילה אחרת ולמעשה להדיח אותה מן הישראליות. רב ישראליות לעומת זאת אשר מאפשרת לכל קהל להיות ישראלי לפי נקודת מבטו עשויה להיות מתכונת בריאה לחיים של קולקטיב ישראלי אשר גם אם יקום קהל פתאום, כמו למשל ימין קיצוני שיבקש להדיח את הציבור הערבי, או שמאל קיצוני שיבקש להדיח את הציבור של יהודה ושומרון, או דתיים את החילוניים ולהפך, לא תהיה לו אפשרות מעשית לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אתה מלכתחילה מתעקש לראות את המדינה כקהילה, או מתעקש שאנשים בהכרח רואים את המדינה כקהילה, וזה לא הכרחי. אפשר לראות את המדינה מנקודת המבט הליברלית (או לשאוף שהיא תתנהל לפי האידיאל הליברלי), כמסגרת שרק פועלת באופן מינימלי להבטחת זכויותיהם של האזרחים, ואין לה שום כוונה להיכנס לענייניהם התרבותיים והזהותיים. אם אתה שואל האם מודל כזה אפשרי בישראל, והאם הוא טוב לישראל, מהדיון הזה אני מעדיף לפרוש, לא לפני שאחזיר אותך לארז לנדוור, שבבירור חושב שמודל כזה אפשרי בישראל וטוב לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לראות את המדינה מנקודת המבט הליברלית אלא שמבט כזה כופה את הליברלים על הלאומיים, ולמעשה מדיח אותם מן הישראליות. אמור אפוא שהליברלים רואים את המדינה מנקודת המבט הליברלית וזה מה שמאפשר להם לחוות את האידיאלים שלהם לא רק לצד אלא גם יחד עם הלאומיים שרואים את המדינה מנקודת מבט לאומית, ולהפך, ומבלי להיגרר למלחמת אזרחים. לייבוביץ' אגב אשר כאמור דגל בהפרדת הדת מן המדינה רמז בגבולות הפוליטקלי קורקט שהוא רואה בעין יפה את הרעיון של מלחמת אזרחים. אלה אשר ביקשו להתעטף בהדר גאונו, קראו מאוחר יותר לשלוח טור שריון כדי לרמוס את עופרה. המדינה לעולם אינה מכשיר גרידא, וגם לא צריכה שתהיה, וגם לא צריך לשאוף שתהיה. תפישת המדינה כמכשיר מנוכרת לעצם הרעיון שחבר אזרחים פועל כלפי עצמו מתוך תחושה של משמעות. כלומר שחבר האזרחים פועל כלפי עצמו מתוך ניכור. הטענת המדינה בערכים ליברלים היא יציקת תוכן במכשיר באותה המידה שבה היא נטענת בערכים סוציאליסטים או לאומיים. אני כן חושב שקיימת חברה ישראלית, או חבר אזרחים ישראלי, אשר נושא בגורל משותף וגם מקיים חיים רוחניים משותפים ברצונו ושלא ברצונו. בתור שכזה הוא והפעילות שלו במוסדות הפורמליים ושאינם פורמליים, מהווה קהילה. קראתי את ארז לנדוור. לדעתי הוא מבקש לכפות את הליברליזם מה שהינו בבחינת דבר והיפוכו, ואין זה פלא שמן העמדה הרעיונית הזו יש אשר גולשים מהר מאד אל עמדה אנטי לאומית, אנטי דתית, אנטי סוציאליסטית וכן הלאה. הליכה בדרך הזו, כך לדעתי, עשויה בסופו של דבר להכרית ציבורים אחרים מן הישראליות והסימפטומים לכך קיימים, שהרי אדם מוכרח להתפלא איך זה שחרמות, נידויים וגם קריאות להתפצלות- יוצאות דווקא מקרב הליברלים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |