 |
טוב זה לא לגמרי דומה אבל מעשה שהיה כך היה.
לפני הרבה שנים עבדנו אני וחבר בשבוע הספר. העבידו אותנו בפרך, יום שלם בעמידה וסידור ספרים מול לקוחות שמשום-מה התעקשו לפתוח אותם ולשים איפה שבא להם. וכמובן לנו לא הרשה הבוס לקרוא. באחד הערבים יצאנו מורעבים בהפסקה לקנות משהו לאכול. ניגשנו לדוכן פיצה שהדיף ריחות מעוררי תיאבון וקנינו שתי פיצות כפולות. שילמנו וביציאה עמדנו לשים את הפיצות זו על זו ואז אמר המוכר: לא, אתם לא תקלקלו את הפיצה שלי! תאכלו כמו שצריך! משכנו בכתפינו, יצאנו אל המדרכה ושם חזרנו על הניסיון אבל מיד בקע מאחורינו קול כעוס: אמרתי לכם לא לקלקל את העבודה שלי! צחקנו, המשכנו עד לרחוב הבא ובפנייה עשינו סוף-סוף את הפיצות הכפולות לכריכים נוטפי גבינה נוזלית וטרפנו אותן כמו שני יתומים וייטנאמיים (זה היה כשבגין ז"ל החל את כהונתו באקט המפורסם של מתן כניסה לאוניית הפליטים מווייטנאם). ואז צרח חברי "אמא'לה זה עוקב אחרינו! " הבטתי לאחור ואכן הוא היה שם, עומד בקרן הרחוב וצועק לעברנו קריאות איום וגידופי מאט.
רק מקריאת רשימה זו הבנתי סוף סוף איזה יוצר רגיש העלבנו. אולי הוא היה מאותם שפים יחידי-סגולה אשר, כדברי הגב' שטרנהל, מעדיפים שאנשים לא יאכלו את תבשיליהם כי לאנשים יש דרישות ושיגעונות פרטיים וזה הורס את המאסטר-שֶפוּת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש