 |
|
 |
||
|
||||
 |
הנושא שעליו נכתב המאמר במקור הוא הטענה שלי כיום קיימת נורמה חברתית שפוסלת את יצירתו של דב"א בשל הקונטקסט המיני המאוד מסויים שאליו קשר אותו אמנון דנקנר. אין לי כל ספק שבמדינות מתקדמות אחרות דבר מעין זה לא היה יכול לצאת אל הפועל. ישראל, בהקשר זה, היא מקרה מיוחד, משום שהיא חסרה מסורת תרבותית וזכרון היסטורי. ולפני שיספיגו אותי כל שוחרי התנ"ך במטר של תשובות בנוסח "על מה אתה מדבר בכלל" - אסביר את עצמי. הזיכרון ההיסטורי שלנו הוא קצר טווח. בשל סיבות מסיבות שונות (קצב התרחשויות מהיר, רדידות של דיון ציבורי באירוע פרטני, הנטייה לצרוך סאונד-בייטס במידה מוגזמת, זיהוי רדידות עם "עממיות, וכדומה) אנו מתקשים לזכור דברים שאירעו לפני תקופתנו. יתכן שהאשם כאן הוא גם המשטר שאינו טורח להחדיר את הדברים הללו בעוצמה יתרה אל סדר היום הציבורי שלו, אבל זו אינה התשובה היחידה. נער אמריקני שנשאל היום לגבי האישים שעיצבו את ארצו בראשיתה, יסביר לנו מייד שמדובר באישים כוושינגטון, המילטון,ג'פרסון, אדמס, מדיסון, המרקיז לפאייט, פול ריוויר, ג'ון ג'יי, תומאס פיין וכדומה. נער ישראלי לא יזכיר את השמות הרלוונטיים אצלנו משום שהוא אינו יודע כלל על מרביתם. למעט בן-גוריון, גולדה מאיר וכמה אחרים, ספק בעיני אם ידע את שמותיהם של משה שרת, יצחק טבנקין, אברהם הרצפלד, א.ד. גורדון ואחרים. ושוב: הכוונה אינה בהכרח לשוחרי האיל הקורא דווקא. בדומה לכך, קשה לילראות ישראלים שיוצאים ממערכת החינוך הפורמלית ומעולם התרבות הסביבתי, הבלתי-פורמלית, כשהם מצויידים בידע על שירה ישראלית קלאסית, על טקסטים אידיאיים ופילוסופיים שהותירו אחריהם גדולי האומה, על אנשי הבימה והתיאטרון הגדולים שלנו מלפני עשרות שנים בלבד (רובינא, ברטונוב, מסקין, רודנסקי), על הציירים הגדולים (רובין, כץ, זריצקי וכן הלאה) או על הפסלים שעיצבו את מפת החיטוב באבן במדינה שלנו. מעולם לא בנינו לנו היכלי תהילה, ולו גם חשיבתיים בלד, משום שתהילה אצלנו היא תופעה חולפת. היא אינה תלויה ביצירתו של האמן אלא באישיותו בלבד. אם יוכל לסדר לעצמו יחסי ציבור הולמים, מה טוב; אם לא - דינו להישכח שנים ספורות בלבד לאחר מותו. היכולת לייצר מסורת היא היכולת לשמר את הזיכרון הקולקטיבי שלנו ולהוסיף אליו, מדי פעם, שמות ויוצרים נוספים. כך בונים פנתיאון של גדולה. אצלנו, לעומת זאת, מעדיפים את הרגעי והשטחי. כך, למשל, זכתה הלמבדה בתואר שיר היובל במצעד שנערך לפני כמה שנים. מי זוכר אותה היום? באותה שנה עצמה (אי שם בראשית שנות התשעים), בחרו מאות נסקרים את אירוע העשור. האירוע הזה לא היה התפוררותה של מעצמת על כברית המועצות; הוא גם לא היה מלחמת המפרץ; או סיום האפרטהייד בדרום אפריקה. לא ולא. האירוע הזה היה, שימו לב, טקס שנערך חודשים ספורים קודם לכן: חתונתה של הדוגמנית לשעבר ואשת העסקים דהיום פנינה רוזנבלום. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. זה בדיוק מה שקורה גם עם בן אמוץ, ולא רק איתו. המיוחד כאן הוא שכאן, כך אני סבור, קיימת הסכמה שבשתיקה להשכיח את זכרו ואת יצירתו. אבל אמרנו כבר שלא רק בדב"א מדובר. אפשר למנות כאם עשרות ומאות סופרים שנשכחו זה מכבר. העובדה ששמם מוזכר לעתים הוא בשל אירוע שאינו קשור ליצירתם הכרח (כמו דבורה ברון, שהצגה אודות חייה הועלתה בשנה שעברה). אבל מקדיה מולודובסקי ועד ימימה טשרנוביץ ומשמעון פרוג ועד אליעזר שמאלי, שוררת עלינו עננה כבדה של שכחה. לא בשל זדון, אלא בשל חוסר שימת לב וסגידה למיידי ולא לקלאסי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כ 70 שנה התלונן ברל כצנלסון בדיוק באותם הטונים ועל אותה בעיה, של שיכחה, זיכרון היסטורי קצר טווח ועוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואחת התשובות לכך היא באנשים כמוך שמנסים להעלות את מושאי עניינם שנשכחו בידי הציבור , מחדש על הבמה של הדיון והעניין הציבורי. אנשים אינם נשמרים ונזכרים בתודעה הציבורית לאחר מותם סתם ככה. הם נשמרים כי יש סוכנים מטעם עצמם שדואגים להזכיר את זכרם לציבור. חנוך לוין זכור כי טורחים להעלות את הצגותיו שוב ושוב ובכל שנה מתפרסם עליו ספר חדש. אבל אתה מתלונן שלעומת זאת גאיש לא טורח לזכור את הרצפלד או את יוסף אריכא הסופר ( דומה שלי ) וכו'. ובכן אין ברירה : צריך לקום מישהו שמתעניין באנשים הנ"ל ולחזור להזכיר אותם לציבור. מעצמו זה לא יבוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלי, יש לי בעייה עם הטענה שלך שלפיה סוכני הזכרון הם בעלי עניין אישי ביוצרים הללו. אם כך, הרי דינם של אנשים שיצרו יצירות מופת להישכח ולהיזרק אל פח האשפה של ההיסטוריה, משום שבחייהם לא נמצאו להם מספיק חברים או מעריצים שיזכירו את קיומם לציבור לאחר מותם. המצב מורכב יותר. אנחנו, כמדינה השואפת לבסס לעצמה מסורת של יצירה תרבותית, מחויבים לשימור הזכרון הזה. כמדינה, כקולקטיב, ולא כפרטים. לא ידוע לי, למשל, שמ-1616 ואילך, השנה בה הלך ויליאם שייקספיר לעולמו, מפעילים צאצאיו קמפיין אינסופי להכללת יצירותיו בתכנית הלימודים הבריטית. גם לא ידוע לי שצאצאי חיים נחמן ביאליק עושים כן בישראל. ובכל זאת, זכרם של אלה השתמר ויצירתם מוערכת על ידי הקולקטיבים שבתוכם פעלו, גם שנים הרבה לאחר מותם. אישית, אגב, אני מאמין שכל סופר, למשל, שהקסים אותי אי פעם ביצירתו, ולו פעם אחת בלבד, הוא סופר שיצירתו שווה שימור וזכירה. ההבדל הוא שברמה האישית, זה יכול להיות תקף לגבי סופרים שיצירתם מקסימה אך שטחית ועמוסת סטיגמות, כמו אבנר כרמלי ותמר בורנשטיין-לזר. אבל ברמה הלאומית, הפנתיאון מורכב יותר וגדול יותר. ועובדה היא, לצערי, שרבים מבני הדור הנוכחי שלנו אינם מודעים לשמות (שלא לדבר על יצירות) שאך לפני דור או שניים היו מסמלי האיכות של היצירה המקומית. להבדיל, אפשר לפנות למידגם מייצג של נערים באנגליה, למשל, ולבקש מהם לנקוב בשמות וביצירות של קלאסיקנים בני ארצם. האמת היא שכבר עשיתי אתזה כמה וכמה פעמים. שמות כמו ג'ון מילטון, אלפרד טניסון, אלכסנדר פופ, בן ג'ונסון, אן האת'אוויי (אגב, אשתו של שייקספיר), כריסטופר מארלו, תומאס קרי, ויליאם פטיסון ואחרים - שטפו מפיהם מיד. כולם הלכו לעולמם כבר לפני מאה שנים ויותר. עשיתי ניסיון דומה עם צרפתים. אותה תוצאה: הם פלטו מייד שמות ויצירות שאינם מוכרים כאן כמעט. לא רק ויקטור הוגו, אלכסנדר דיומא וז'ון ורן, אלא גם שארל בודלר ופול ורלן וארתור רמבו ופרנסואה ראבלה ופול ואלרי ולואי פייר ואפשר להמשיך ברשימה הזו עוד ועוד. הקדום שבין אלה הלך לעולמו ב-1945. בסופו של דבר, כמו בכל דבר, אנחנו מגיעים כאן אל חולי יסודי של החינוך כאן. לא החינוך הפורמלי בלבד, אלא גם זה הבלתי-פורמלי. שהרי הבורות אינה שוררת בקרב תלמידי תיכון בלבד, כי אם אצל שכבות רחבות יותר. זו תוצאה ישירה של הסגידה למולך הרייטינג ולאופנות אקטואליות חולפות. אבל היום בו יקדיש ערוץ טלוויזיה גדול שעתיים בפריים טיים למורשתו הפואטית של טשרניחובסקי טרם הגיע; ממש כפי שכיום אין איש טורח עוד לפרסם בעיתון יומי גדול פניני חריזה של משוררים גדולים המתייחסים למצב האקטואלי מנקודת מבט אחרת - מקורית, שנונה ואמנותית. ימי "הטור השביעי" של אלתרמן פינו את מקומם לכותרות המדממות והיסטריות של התקופה הנוכחית. וזה, בפרפראזה על נמרוד לב, כל החולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבת מתקשר לאיזה דיון ישן שנערך באייל על גוויעתה של הוראת התנ"ך בבתי הספר. הוראה במסגרת תרבותית ולא דתית, לימוד שעשוי להשביח את השפה ואת עולם ההכרה. מוסד הספריה הוא חשוב מאד בתור סוכן ספרותי. עד כמה שאני יודע, רוקפלר, או אולי קארנגי, היה זה שתרם המון כסף לייסוד ספריות השאלה ציבוריות בכל עיירה אמריקאית. אפילו תושבים של עיירות עשירות משתמשים בשרותי הספריה. אבל נושא השכחה וההזנחה איננו חדש. בספר ישן של ברל כצנלסון מצאתי את הדברים הבאים שהוא כתב, במסגרת מאמר ארוך הנקרא קודמי-קודמינו: "התנועות המודרניות שמניתי נתברכו החוש הסטורי. הן יודעות כי לא צצו כקצף על פני המים... לא כן חלקה של הצבוריות היהודית. היא חיה, מקצתה מרצון ומקצתה מאונס, חיי-רוח קיקיוניים, כאילו חסרנו 'ספר-יוחסין' רעיוני, כאילו לא היתה לנו שום 'שלשלת קבלה' של נפתולי רוח ודל קניני תרבות" לפני כמה חודשים הממשלה הקדישה ישיבה לשירה, שזה יפה מאד. אבל זה היה, על פי מה שאני מתרשם מהעיתונות, למוקד להתהדרות פוליטית ולא נסיון להקים מנוף תרבותי. האם היה לזה המשך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, חיי רוח קיקיוניים ומוכווני הווה. הדבר נעוץ בכוחניות האוביקטואלית המפולשת לחיינו, לפיה התגברות כוחנית של הגמוניית ב' מוציאה החוצה את מורשת א'. כך היה למשל בפוטש שערך נתן זך לאלטרמן ב-1959 שנתפס כזמנו כרצח אב. כך, הנוף התרבותי ולמעשה כל מורשת ניתפסים כאן כלאטיפונדיות ממוגנות עם חילייהן, הנלחמות זו בזו (או המשמרות בתעצומות כוח את נוכחותם), וכמשחק סך 0. זאת כתחליף לתפיסה אינטגרטיבית יותר של דיאלוג והתפתחות תוך שימור יחודיות. ראו קישור לתפיסת הזמן הסינכרונית הרווחת כאן: Synchronic time-perception - social/organizational collapse and "Post-Zionism"
http://www.haayal.co.il/reply.php3?id=674&rep=33... Notes: תגובה 33669 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל בכל זאת, י. אריכא ארכני ומשמים, ואברהם ברוידס אינו בדיוק בודליר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם חיים הזז, למשל בספרו על חיי ישו, תזזיתי במקצת, בלא שיש לו בדיוק מה לאמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני מכיר את כל יצירותיו של הזז, אך בעצם האם לא התכוונת בהזכירך ספר על חיי ישו ל"במשעול הצר" של אהרון אברהם קבק? קראתי ספר זה בגיל 16 כך שאני זוכר ממנו מעט, ובוודאי לא יכול להעיד על איכותו הספרותית אך אני זוכר שהספר ודמותו של ישו כפי שעלתה ממנו הרשימו אותי. חיפשתי כעת בחנויות הספרים ברשת קצת פרטים על הספר והסתבר לי שאין להשיגו. חיפוש בגוגול העלה 2 פריטים: שורות ספורות של קבק בהן הוא מספר שהחליט לכתוב את הספר בעת שהיה חולה ובודד ולפתע היתה לו הארה שאין הוא גלמוד בעולם כי יש לו אב בשמים. הפריט השני, היתה המלצה של משרד החינוך, בשנות החמישים, לכלול את הספר בתכנית הלימודים בבתי הספר. זהו. ובכן, כפי שנאמר פעמים אחדות בדיון זה, לא רק דן בן אמוץ נשכח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Wirklich, sie sind recht
Kabak, Bamishol Hazar Not bad at all, and well written |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק גדול מאוד מכלל היוצרים שפעלו בתרבות העברית לאורך השנים מאז נניח תקופת ההשכלה ולפני נשכח. ואין המדובר רק באלה שהיו בזמנם ידועים כחלק בלתי נפרד מהספרות התיקנית כמו מאפו , הזז , קבק , אלא גם באלה שהיו חלק מהתרבות הפופולארית הלא תיקנית , אנשים כמו שרגא גפני , , עמוס אריכא וכו' ( שעדיין בחיים עהינם , אבל נעלמו למדי מהתודעה הציבורית ) הרשימה היא כמעט אינסופית. נשאלת השאלה את מי כן זוכרים ? התשובה היא כמה סופרים שאנשי האקדמיה מקפידים להמשיך ולדון בהם , ואלה הם ש"י עגנון , חנוך לוין ( שממשיך להיות מוזכר , בכל פורום אפשרי ועליו אין סכנה שישכח כל כך מהר) ועוד כמה כאלה. מה אפשר לעשות בעניין ? פעילות ציבורית תעזור תמיד. אולם לדעתי סופר כמו דן אלמגור שמעורר עניין בכל אותם דמויות שכוחות לזמן מה בלבד הוא אחד התשובות. דן אלמגור פירסם לאורך השנים בבמות פופולאריות שונות כל מיני מאמרים פיקנטיים על משוררי שירת ימי הביניים בעברית שבהם יצר עניין בכל אותם דמויות שכוחות, על ידי כך שהראה שהנושאים שבהם עסקו ( סקס, נשים אהבה) נשארו רלבנטיים גם לקהל המודרני. עוד סופר משוגע לדבר שתרם תרומה מקבילה כזאת היה אוריאל אופק שעורר עניין בכל סופרי הילדים העבריים השכוחים של העבר. ואפשר להזכיר את יעקב וזוהר שביט שלמשך זמן מה לפחות עוררו מחדש את העניין בחוברות הבלשים שיצאו בארץ ישראל בשנות השלושים. נכון זוהי תשובה חלקית ולזמן מה בלבד , אולם עצם יצירת העניין והחזרתו של המושא אל הבמה של העניין הציבורי , כבר יש בה התחלה ויצירת תקווה שגם אנשים אחרים שעניינם התעורר באותו הנושא ימשיכו לדאוג לשמרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוסף לאותן יוזמות, אני מפנה את תשומת לבך (ולבכם) ליוזמה משלי: פרויקט בן-יהודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההיתי שמח הצטרף אליכם לפרוייקט אבל כידוע כישורי בהקלדה מדוייקת של מילים אינם מהמזהירים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטרפת להערכתו של אלי. הפרוייקט אכן מדהים וראוי לתשומת לב רבה ביותר. מכיוון שאני גרה בחו"ל יש בעיה בהשתתפותי בפרוייקט בן-יהודה (מה גם שכישורי להבין באיזה פורמט מבקשים ממני להקליד די נמוכים). האם יש סיכוי שכל שירי שלמה אבן-גבירול יעלו בקרוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצב הקלדת שירי רשב''ג תלוי בכמות המתנדבים העוסקים בדבר. כרגע איש אינו מקליד משירת רשב''ג, כך שהדברים מתעכבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה מאמר שפורסם בוינט על הפרוייקט : אני מציע שיותר מאמץ יושקע גם בפירסום הפרוייקט באינטרנט ומחוצה לו משנעשה עד כה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלטתי בשעתו להימנע מפרסום הפרויקט מעבר להמלצות מפה לאוזן, משום שסברתי שכדאי להשקיע בפרסום כשהפרויקט יקבל נפח משמעותי יותר. לשמחתי, היום התכנים בפרויקט כבר משמעותיים דיים, ואנחנו מתעתדים לפרסם את הפרויקט באופן פעיל יותר מעתה. תעסוק בכך בעיקר שותפתי החדשה בעריכת הפרויקט, הגב' שחר רדין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצאתי את הספר הזה מזמן, בחנות ספרים יד-שניה, וקניתי וקראתי. הוא היה כ"כ יפה שאני זוכרת אותו די טוב- הקו הכללי הוא, שיהודה איש קריות הוא חברו הטוב ביותר של ישו, ורק בו יכול ישו לבטוח לחלוטין. שאר התלמידים נוטים לסגוד לישו עצמו, במקום להאזין למסר שלו. ישו מחליט שעליו למות כדי שלא לחצוץ בין האנשים והמסר, ויהודה עוזר לו בכך. כלומר כל ספור ה"בגידה" נרקם בין השניים. גם עליי השאיר הספר רושם עז( עד כדי פרץ ההתלהבות הפתאומי הזה שלי, שנים אחר כך). אולי זה באמת ספר טוב במיוחד. הספר כבר לא אצלי, אני לא יודעת איפה הוא,וחבל... (משרד החינוך המליץ ללמד ספר על ישו?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני קראתי את הספר לאחרונה ואהבתי אותו מאד. האם ידוע לך במקרה אם הספר תורגם לגרמנית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שמר שרון חשב על קבק בדברו על הזז, אך אם עשה כן, לא מדמיונו הקודח ייחס כתיבה על ישו להזז; הזז כתב כמה רשימות ואף נובלה או רומן על אודות ישו. לצערי אין עמי הפרטים הביבליוגרפיים, אך ניתן למוצאם באנתולוגיה המענינת שיצאה זה מכבר, "אותו האיש: יהודים מספרים על ישו", בעריכת אביגדור שנאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, נמרוד לב מצביע על כל החולי הזה השכם והערב. בשירו ''וגאס'' ובהרצאתו בפקולטה למשפטים באונ' חיפה ''תעשיה של קומבינות''. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |