 |
הקדמה קצרה: אני בד"כ לא אוהב את ה"ה רוזנבלום, ובכל זאת ראיתי לנכון לצטט הפעם מ"מכתמיו":
מבחינתה, ההפגנה היתה מוצלחת. אפילו ראו את ידידתנו למשך שנייה בטלוויזיה, נושאת את המוט השמאלי של שלט-הבד הענק: "לא לגירוש הפליטים הזרים"; מקריבה את מיתרי קולה בצעקות הקצביות "לא, לא, לא ניתן - פה אפרטהייד לקיים!" "אלי ישי - תתבייש,/ את אחינו לגרש!"
אמנם היא נשארה בלי קול, ובכל זאת הצליחה להזכיר ש"גם אנחנו, היהודים, היינו פליטים" לבעל-הפיצוציה באבן גבירול שצעק לעברם: "יא יפי-נפש מזורגגים!
- "זאת מדינה של אגואיסטים!" צעק באוזניה ידידה, ידידיה ("צ'ה") דידייה, אשר דידה לצדה כשהוא מנופף בדגל המשוער של דרום סודן, "כל אחד פה חושב רק על התחת של עצמו!" - "אתה צודק!" - השיבה בשאריות קולה בתוך הרעש - "מרוב אתנוצנטריות איבדנו כל תחושה של סולידריות אנושית פשוטה, שלא לדבר על אמפתיה למצוקה, למרות שהדתיים היו צריכים להיות הראשונים לצאת ולהפגין. מי כמוהם היה צריך לזכור את הפסוק 'כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם, ואהבת לו כמוך'!"
ההפגנה התפזרה בכיכר, והיא גילגלה את שלט-הבד סביב המוט, לשימוש בהפגנה הבאה. ידידיה אמר שהוא היה מלווה אותה הביתה ברצון, אילמלא האסתמה ואילמלא גרה ברחוב יורדי-השאול, ליד התחנה המרכזית הישנה. הוא שאל "את תהיי בסדר?" והיא היתה צרודה מכדי להשיב.
כאשר הגיעה לרחוב עמק-הבכא פינת גולגלתא - ניתק מאחד הגדרות איזה צל בדמות אדם, או להפך, והשמיע לעברה קולות מצמוץ. היא החישה את צעדיה למרות הפיק שאחז פתאום בברכיה, והידקה את לפיתתה בכרזה המקופלת, מוכנה להנחית אותה על ראש התוקף. הזר החיש גם הוא את צעדיו. ואז - מתוך קיר אחר - ניתק עוד צל.
החלחלה האיומה שעלתה בה התחלפה בזעם - זעם על המדינה הזאת, מפולשת הגבולות, זעם על האין-משטרה, על חולדאי הזה שהפקיר לזרים ולפולשים מפוקפקים את שכונת ילדותה השלווה-לשעבר. הסלולרי כמעט נפל מידיה כאשר חייגה למשטרה בידיים רועדות; וכשהתבקשה על-ידי מוקדנית אדישה "לתת את תיאורו של התוקף" - לא ידעה מה לומר, מלבד להצריד: "אני יודעת להבדיל ביניהם? כושי! כושי, נו!!"
- "לא יפה לדבר ככה", העירה המוקדנית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש