 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מוכנה לכל, אבל ''התקווה'' - לא. יש לי פטור. אני אתפשר על ההמנון המועדף עליי - ''שחקי שחקי'', הצעה מבריקה של אחד מחברי הכנסת הערבים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציע את ההמנון הנפלא של פרופסור אורנן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחלה המנון. בבית השני הייתי מחליפה את ''גם איש גם אישה'' ב''אישה וגם איש''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורנן מגעיל אותי. אם הוא טוען שההמנון מדבר רק ללבם של יהודי מזרח אירופה, הרי שניתן להחליפו בשיר הזה: אחלה המנון אשר ידבר אל ליבם של ספרדים ואשכנזים כאחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר למסר, זה פשוט שיר גרוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן שיר גרוע מאוד, גם בלי וגם עם קשר למסר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גועל נפש אנטי ציוני ואנטי יהודי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על רקע תגובות קודמות שלך, אני מבינה, פחות או יותר, את אמירת ה"אנטי יהודי" (אם כי, למען הדיוק, אורנן הוא אנטי כפייה דתית ולא אנטי יהודי) - אבל למה "אנטי ציוני"? ככל שבדקתי, אין בו, בשיר, אמירה שניתן לפרשה כאנטי ציונית, ודווקא יש בו אהבת מולדת וגם הצעת "שבועה" למולדת. אורנן היה באצ"ל ועקב פעילותו זו נתפס ע"י הבריטים ונכלא במחנה מעצר מחוץ לישראל למשך זמן רב, כארבע שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נפלא"? אתה צוחק, נכון? בשיר הזה יש רעיונות נפלאים, אבל הוא לא נפלא ואפילו קשה להתייחס אליו כאל שיר - הוא מזכיר יותר נאום של החבר ז'דאנוב זצ"ל. גם קומראדים נאמנים כמוני, נאמנים לא פחות מן הפרופסור, לא מתים על זה שההמנון שלהם ידפוק להם בכוח לתוך הראש ערימה מרוכזת של הטפות שוויון וצדק, עם כל הכבוד והחשיבות. בשביל מה להחליף את התקווה הבעייתית במשהו שחוץ מסגנונו הילדותי והקצת-מגוחך יתגלה גם הוא, מבחינת תכנו, כבעייתי לגבי חלק מן הציבור - זה המשקיף מן הכיוון ההפוך? כוחו של אורנן בפרסומיו שבפרוזה. את הפואטיקה מוטב היה לו להשאיר לאחיו, רטוש ז"ל, שאולי היה מצליח להעביר את אותם רעיונות בדרך מעודנת קצת יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי תאהבי אותו יותר עם המנגינה (ועם שני בתים נוספים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק רוצה להזכיר, שבדרך כלל המנון לא בוחרים, הוא נקבע כך באופן די אמורפי. גם ההמנון הצרפתי, המרסלייז, לא בדיוק מתחבר לצרפת המודרנית : קומו ילדי המולדת, הגיע יום התהילה. נגדנו ניצבת העריצות, דגל מוכתם בדם הונף. דגל מוכתם בדם הונף. שומעים אתם, בשדות גועים הגייסות הפראים הללו, מגיעים עד זרועותינו לשסף את בניכם, את רעיכם. אל הנשק, אזרחים! הערכו בגדודים, צעד, צעד! ירווה דם טמא את תלמינו. אהבה קדושה למולדת הדריכי, תמכי בידנו הנוקמת. חירות,חירות יקרה, הילחמי לצד מגיניך; הילחמי לצד מגיניך. תחת דגלינו, כדי שהניצחון ירוץ לקול צליליך הגבריים; כדי שאויביך הגוססים יחזו בניצחונך ובתהילתנו! (מויקיפדיה) מה לא חסר פה? אויבייך הגוססים, צלילייך הגבריים, דם טמא ירווה את תלמינו. בכל זאת, הצרפתים לא חושבים להחליפו. המשמעות שלו גדולה יותר מהמילים שלו. גם בארה"ב, יש אותו המקרה : פצצות מתפוצצות באוויר, קרבות, מלחמה, אויבים שדמם ישטוף את רחובותינו. גם האמריקאים לא יחליפו את ההמנון שלהם בקרוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההמנון הצרפתי הוא אחד היפים שיש מבחינה מוסיקלית, לגבי הליריקה לא יכול לשפוט כי בקושי אני יודע שתי מילים בצרפתית. (גם התוכן של המרסלייז רלוונטי לכל הדורות: כלומר ששיחרור מעריצות נעשה רק בכוח והקרבה). השיר של אורנן והמנגינה שלו — משעממים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההמנון האמריקאי מתאר סיטואציה ספציפית אחת - בקרב מול הבריטים חייל נשבה ונכלא בבטן אוניה בריטית שהפגיזה את עיר הנמל האמריקאית. לאור השריפה והפגזים באויר רואה החייל שעל אף ההרס הנורא, הדגל של האומה הצעירה עדיין מתנופף. יופי של שיר. במוזיאון הלאומי האמריקאי בוושינגטון (שבו מאכסנים את כל מה שיש לו ערך שימור לאומי, החל מהשיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון וכלה באוטובוס שבו רוזה פארקס סרבה לעבור מקום) אפשר לראות את שרידי הדגל. הבעיה היא המנגינה שלו, שהיא בלתי ניתנת לשירה על ידי כמעט אף גרון אנושי, מה שיוצר פדיחות נפלאות בכל פעם שמישהו שר אותו בציבור. וזכור לטוב בהקשר זה הרה"ג אדי איזארד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי, לא נעים להיות חלק, כביכול, מבליסטראות הבוץ, ואני מדגישה כי אינני שותפה בשום אופן לתחושת הגועל של האייל הפריפריאלי - אבל שלחתי את התגובה אחרי שכבר האזנתי להקלטה (בסוף הכתבה עם השיר יש לינק), וזהב קרניה של השמש רק הוסיף על הרושם הילדותי. גם אם היו מפזרים על השיר נצנצים מוזהבים של פורים ומבטיחים לכל אדם שישיר אותו אספקה חופשית של מנות גלידה ספיישל עם מזרה סוכריות צבעוניות - זה לא היה מתקן את הרושם במיוחד. באמירה שקשה להתייחס אליו כאל שיר התכוונתי ספציפית לשיר בהקשר שירה, פואטיקה, ולא לשיר במובן הפזמונאי-מושר. אימבר, למשל, היה משורר. יש חולקים על ערכה של השירה שלו (בכללותה, לא רק בעניין התקווה) ואולי הוא באמת לא היה מן הגדולים שבגדולים, אבל לפחות היה בו השכל, וכנראה גם הרגישות המשוררית, שלא להפוך את התקווה (''תקוותנו'', בהתחלה, אומרת הדודה) משיר על רגשותיו של עם גולה - לרשימת-מכולת דחוסה ברגשותיו של עם לכל פרטי-פרטיהם, דברי ימי הגלות כולל תאריכים ומראי מקום, תולדות התנועה הציונית כולל פרוטוקולים - וכל כיו''ב. אבל אם אנחנו כבר בעניין ההקלטה, יש גם הרבה מה לומר על הלחן והריתמוס, ובאופן כללי על שאלות לחן וריתמוס שהם אופייניים, או, מכל מקום, ''מומלצים'' להמנוני מדינות, אבל את הדיון הזה אולי אשאיר לאלה שהם בעלי ותק בשיחות אייליות חביבות ולא-לוחמניות על אופיים של קטעי מוסיקה - למשל ירדן ויובל. ו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שחקי שחקי" אינו המנון לאומי. כשנחפש המנון למין האנושי המאוחד, אין ספק שהוא יתאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין עדיף לי המנון אנושי כללי מוצלח על המנון לאומי מפגר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להאמין שימצא רוב שיסכים לקבל את ''שחקי שחקי'' כהמנון האנושות הכללי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום שלא ירצו בכלל "המנון אנושות", או בגלל התנגדות ספציפית ל"שחקי שחקי"? ואתה מדבר על רוב ישראלי או על רוב אנושי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המנון לאנושות ורוב אנושי וביחוד ל''שחקי שחקי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיף המנון לאומי מפגר מהמנון במלעיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הרי גם ההמנון הלאומי המפגר הוא במילעיל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק בחלקו | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מצאתי אפילו מילה אחת שנקראת מלרע כמשפטה. אולי ''אבדה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי קצת קשה לשפוט את המילים המתארכות בסופי המשפטים (פנימה, הומיה, קדימה, צופיה, תקוותנו, אלפיים, בארצנו, ירושלים) כי בכל אחת יש למעשה שתיים-שלוש הטעמות, אבל בכולן יש הטעמה גם על ההברה ה''נכונה'' (מלרע ברובן, מלעל בתקוותנו ובארצנו, כנדרש). הטעמה מלעלית לא רגילה יש ביהודי, מזרח, ציון (ראשונה בלבד), חופשי. שאר המילים נשמעות לי עם הטעמה רגילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרגיל נחמד, זה מה שיצא לי: א. בלבב, יהודי, ולפאתי, מזרח, לציון, אבדה, להיות, חופשי, ציון - מלעיל במקום מלרע ב. פנימה, קדימה - מלרע במקום מלעיל ולמעשה כמעט כל הטעויות מהסוג הראשון הן בפעימה השנייה של כל שורה, כלומר עם מנגינה אחרת הן היו מסתדרות כמו שצריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם: תקוותנו, אלפיים - מלרע במקום מלעיל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולפאתי היא במלרע (לפחות כשאני שר את זה - מאריך את ההברה האחרונה) להיות היא גם במלרע (בתנאי ששרים את כל ההברות ולא מוותרים על האמצעית) ציון מופיעה פעם במלעיל ופעם במלרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל אחד והטעם שלו. התחושה שלי היא שהטעם נקבע על ההברה שנופלת על הפעימה, גם אם עושים אותה יותר קצרה. אם הבנתי נכון איך אתה שר, זה מה שקורה ב-פ של פאתי, לי של להיות, צי של ציון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פנימה, קדימה, תקוותנו, בארצנו, אלפיים, ירושלים - כולן צ"ל מלעיל. לא התייחסתי אליהן. הומיה, צופיה - באמת קצת קשה לשפוט, אבל עכשיו אני נוטה לדעתך (הן מוטעמות מלרע, כראוי). ולפאתי - היא סמוכה ל"מזרח", אז אין לגביה משמעות של "מלעיל" או "מלרע". די שתאריך בפ"א ותבטא את החטיפה בא' ויצאת ידי חובתך. להיות - יש פה שתי הברות סגורות, לא שלוש: לה-יות. צ"ל מלרע, אבל רוב העולם קוראים מלעיל (או ב"שלוש הברות"). כמעט אף פעם לא שמעתי את הציון השניה מלרע, וכשכך היה, גם האחרות הוטעמו כחוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה לדמיין את קריינ/ית החדשות החביב/ה עלי אומר/ת "צה"ל נכנס לפאתי רמאללה", מוטעם כמו בהמנון. בהחלט מרגישים את הטעם, למרות הסמיכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמרגישים פה בפא זו געיה, לא טעם. קל לראות את זה כשיש יותר משתי הברות במילה, אבל כשיש רק שתי הברות (כמו שיש פה, אם לא מחברים את ''לפאתי'' ו''מזרח''), קשה יותר להבחין. אם ניקח את ''פאתי מואב'' משירת בלעם כדוגמה, אזי אפשר לגעות בפ''א או לא לגעות, והמילה ''פאתי'' עדיין תיקרא מלרע. כשיהיה פנאי אנסה למצוא הקלטות כדי להדגים את כוונתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''בלבב'', ''לציון'', ''מזרח'', ''התקווה'', ''חופשי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ישוב יפרח אז גם עמי, ובארץ יקום דור, ברזל כבליו יוסר מנו, עין בעין יראה אור. יחיה, יאהב, יפעל, יעש, דור בארץ אמנם חי, לא בעתיד, בשמים חיי רוח לו אין די." ואגב, זה קצת חותר תחת כוונותיו המוערכות של חה"כ הערבי שהציע אותו. אני מניח ששורות 3-4 מצאו חן בעיניו, וכל אחד משני העמים כאן (ורוב העמים בעולם) יכולים לראות אותן כמתייחסות אליו, אבל שורות 7-8 בכל זאת מיוחדות לעם היהודי. ואם נתעלם מזה, הבתים האלו מעוררים שאלה לא נוחה - באתוס שייבנה סביב ההמנון הזה (בניסוי המחשבה שבו הוא יתקבל), אם ישאירו את שני הבתים האלו, מי הוא "עמי"? העם היהודי בשביל היהודי ששר והעם הפלסטיני בשביל הפלסטיני ששר? או העם הישראלי המאוחד? כל אחת מהאפשרויות מעוררת אי-נוחות אחרת. ובכל זאת אני מאוד מסמפט את ההצעה. זה בטח יותר טוב מכל המנון שייכתב במיוחד עכשיו ויתקבל על-ידי ועדה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הרגשה שגם ערפאת היה חותם על "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים" (עם התרגום המתאים לערבית). יש שם דיבור על 2000 שנים לפניכן, אבל גם את זה אפשר לסדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי ה"עם" כולל שני לאומים? ישאו שלום אז וברכה לאום מלאום (במקום "ולאום מלאום יאמץ"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוץ מזה, כדאי להזכיר שחבר הכנסת מוחמד ברכה הוא קומוניסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה מיוחד לעם היהודי בשורות 7-8? ומה מעורר בך אי נוחות בעם הישראלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העם היהודי הצטיין במשך אלפיים שנה בחיי רוח, ואחד מהמוטיבים של הציונות היה שיתחיל לחיות גם חיי מעש. העם הישראלי - זו האוטופיה (גם) שלי, אבל היא לא במיוחד אלקטבילית כרגע, בשני העמים. מכיוון שהייתי רוצה להחליף את ההמנון כבר אתמול, הייתי מעדיף משהו נייטרלי מבחינת לאום/עם על-פני משהו עם מחויבות כל כך חזקה לכיוון כל כך נועז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל העובדה שהעם היהודי הצטיין בחיי רוח ושאף/שואף גם לחיי מעש לא מונעת מהעם הפלסטיני לעסוק בחיי רוח ומעש כאחד. ועם ישראלי לא נראה לי דבר נועז כל כך. האמנם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על רוב העמים יהיה מוזר לומר "חיי רוח לו אין די". כולם עוסקים במעש, רובם במידה זו או אחרת גם ברוח, אבל ממילא תמיד החומר בא לפני הרוח, ומהווה תנאי לו. הרבה יותר טבעי לומר על עם "חיי מעש לו אין די", כדי לבטא שאיפה להגדיל את תרומתו הרוחנית. הניסוח הזה נראה לי מאוד מכוון ליהודים. עם ישראלי? מה הערכתך בנוגע לאחוז מהאוכלוסיה היהודית שיהיה מוכן לחלוק זהות עם הערבים (ואפילו תחת ניסוח ששומר על הזהות היהודית בתוך זה)? ובאולוכסיה הערבית? אחד מעשרים בשתי האוכלסיות נראה לי אופטימי מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהודי מזרח-אירופה, ידם רבה היתה במעש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ברור, אבל תזרמו (את ומחבר תגובה 594715) רגע עם טשרניחובסקי - אתם יודעים למה הוא התכוון, הוא ושאר אידיאולוגי הציונות המעשית האחרים: לסוגים מסוימים של מעש שהיהודים לא עסקו בהם. ומכאן למה שנראה כדגש על רוח, ומכאן לזה ש"חיי רוח לו אין די" רלוונטי דווקא לעם היהודי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שאם אין לחם אין תורה, ובלי מעש אין לחם, אז גם העם היהודי עסק מאז ומתמיד בחיי המעש. ואני לא בטוחה בכלל שרוב העמים יסכימו איתך שאין לו עליהם ''חיי רוח וגו'''. באוכלוסיה הערבית תהיה לדעתי נכונות גבוהה בהרבה ל''עם ישראלי'', ודאי אם יזכו גם למשהו מהשוויון המתבקש, ממילא, גם היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתן לבחון את ''שחקי שחקי'' לאורו של ''ניטשו צללים''. מנקודת המבט הזו, נראה לי שבשניהם התכוון טשרניחובסקי לאותו עם, אותה הארץ ואותה תקומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, למי התכוון המשורר, די ברור. ועדיין. את השיר הזה היה אפשר לשיר על כל עם, בכל ארץ, ולכן - הוא חביב מאוד בתור תחליף של האינטרנציונל1, לא בתור המנון לאומי. יותר מזה. אם תקומתו של העם היהודי היתה תלויה בזה שקודם יהיה שלום עולמי, היינו מחכים עוד הרבה זמן... 1 ובפרט שאין שם כלל "אש נקמות" ו"לקראת אויב היכון לקרב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תקומתו של כל עם תהיה תלויה בשלום עולמי, אותו עם יחכה הרבה זמן... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |