|
קודם כל, מקבלת את התיקון ומוסיפה את שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה כדוגמא.
שנית, דווקא הבנת היהדות כיותר מדת מעניקה פרספקטיבה אחרת על הדברים שאמרת. הזהות היא דבר סבוך יותר משאלת מוצא האם, או אם האבות המירו את דתם.
לקארל מרקס לא "אבדה" הזהות היהודית. היא היוותה חלק ממנו בעיני הסובבים ובעיניו (טוב, אם אמא דוברת יידיש...) ובעיני רבים רבים עד היום. אדורנו היה יהודי מספיק עבור הנאצים1. ואי אפשר להבין את העיסוק של אסכולת פרנקפורט בגזענות מבלי להבחין בפרספקטיבה היהודית. מעבר לכך, אדורנו ראה באיסור הפסל והמסכה מקור היסטורי לתפיסת השיפוט האסתטי שלו. כן, פרויד חילוני. החוויה היהודית היוותה חלק חשוב שם, גם בלי הדת. ועבור הנאצים הוא כמובן היה מספיק יהודי1. ואתה טועה לגבי משה מנדלסון, הוא חי לפני תקופת האמנסיפציה. למעשה רבים מבני דור הילדים והנכדים שלו התנצרו משום שלא היתה אמנסיפציה (כך שאמנסיפציה אינה שוות ערך להתנצרות). נוהגים להזכיר שארבעה מילדיו התנצרו. אם עוקבים אבל אחרי השושלת המנדלסונים המומרים המשיכו להתחתן עם מומרים יהודים אחרים, מה שאפשר את כך שצאצאיהם לא איבדו את הזהות היהודית שלהם. הם היו יהודים מספיק בעיני הנאצים1, והיהודים מספיק בעיני עצמם עד היום. אודה ואתוודה, לא הספקתי עדיין להעמק בשפינוזה. ממה שידוע לי הרבה ממה ש"קעקע" הן התפיסות האפלטוניות של הרמב"ם. אבל אפלטון הוא לא "משלנו", לא כן? האם לא ניתן להגיד שבכך הוא היה נאמן למסורת היהודית לא פחות מדניאל בויארין?
אז כך, בלי לחשוב הרבה, הזכרתי ארבעה שנפתחו לעולם, חלקם נאמנים יותר לאורתודוכסיה היהודית, וחלקם פחות. כולם מצויים בקאנון הבינלאומי, וכולם, למרות הרקעים המאוד שונים שלהם, נתפסים כיהודים. להבנתי מחיר ההשתלבות היה תמיד יותר נמוך ממחיר הרדיפות1.
1 סליחה שאני מזכירה זאת בשלהי יום השואה.
|
|