|
לפני כמה שנים טובות, לפחות 8-10, עמד איש מבוגר ברחוב ביאליק ברמת-גן וניגן נפלא על כינור. ברגע שעצרתי שם, הרגשתי מיד שזוהי נגינה שהיא לפחות מקצועית מאוד, אם לא מבריקה ממש (היה לי קשה לשפוט עד לרמה זו), וגם הכינור היה טוב משמעותית מן הכינורות שנגני הרחוב משתמשים בהם בד"כ. זו היתה הפעם הראשונה בכל דברי ימי המפגשים שלי עם הנגנים האלה, שעמדתי והקשבתי זמן ממושך יחסית - כנראה למעלה מרבע שעה, וכשהוא הפסיק עשיתי עוד דבר שהוא יוצא דופן בשבילי: מחאתי (כן, נראה ש"מחאתי", זהו הכתיב הנכון) לו כפיים ואמרתי בקול "בראבו, בראבו", כך, שם, באמצע הרחוב. בעקבותי נעמדו עוד אנשים, בעיקר מבוגרים, והקשיבו, וכנראה בעקבות ההתפעלות הגלויה שלי - הצטרפו למחיאות הכפיים. מישהו ניגש, שוחח איתו ברוסית, הוציא מהכיסים נייר ועט וכנראה הזמין אותו לנגן באיזשהו אירוע משפחתי. למרות שלא הבנתי - הצלחתי להבין מהדיבורים הנרגשים של הנגן שהוא כנראה היה חבר בתזמורת סימפונית בסנקט-פטרסבורג, ולפי החזרות הנרגשות שלו על "איזראל", ותנועות הידיים הנמרצות, הבנתי שהוא לא היה מוכן מראש, טרם עלייתו ארצה, לכך שכנר בגילו יתקשה למצוא כאן עבודה. נפרדתי מסכום כסף גבוה יחסית לתרומות שלי בתחום זה (לא זוכרת כמה), וזה משמח אותי עד היום.
כך שאני מקווה שגם אם באותם זמנים לא הייתי מזהה את פניו של ג'ושוע בל הצעיר, הייתי לפחות מזהה שלפני תופעה בלתי שגרתית והייתי מציינת את הדבר במילים ואולי גם במחיאות כפיים - כשמגיע אז מגיע!
|
|