בתשובה לאריק, 12/11/11 7:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סליחה, אבל התרשמתי שטעית בקריאת הנתונים. ה31% שחוו תקיפה מינית ו 6.4% שחוו אונס, נסקרו בעת שהיו בשנה הראשונה ללימודיהן, אבל הן לאו דווקא דיווחו על אירועים מאותה שנה. ועל מנת להוסיף לעניין, סקר נרחב, יותר נרחב מרוב המחקרים שסוקרו במחקר שהבאת, מראה שכ3% מהנשים עברו אונס או ניסיון לאונס במהלך לימודיהן. לפיכך, המסקנה שלך, שבקולג' נשים מותקפות מינית יותר מאשר בכל תקופה אחרת בחייהן, היא מוטעה. אולי בנוסף לכך שדומה שקיימים יחסית הרבה מחקרים על הנושא במכללות אמריקאיות, יש לך ייצוג נרחב יותר בטלוויזיה ובקולנוע. אבל אם הנתונים הסטטיסטיים כאן מסייעים לך לגבש מחשבות בנושא (שלדעתי היית יכול לגבש גם מספרות מקצועית בתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והמשפטים), אשריך. הערות נוספות בתגובה במורד הפתיל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הציטוט הוא Annual prevalence rates were alarmingly high, although they declined slightly each year. הפרשנות שלך בלתי אפשרית כי לפיה היו המספרים חייבים להיות גבוהים בשנה הרביעית מאשר בשנה הראשונה, ולא היא.In their first year of college, 31% of the women experienced some type of sexual assault; 6.4% experienced completed rape. In their fourth year of college, 24% of the women experienced a sexual assault; 3.9% experienced completed rape. במחקר הזה אמנם האוכלוסיה היתה סטודנטיות באוניברסיטה אחת מסוימת, ועדיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, טעיתי לגבי המחקר הזה. אבל בתוך מערך הנתונים במאמר התוצאות שלו חריגות. לפיו אחוז הנאנסות בשנה הראשונה והרביעית ללימודיהן (מבלי להתייחס לשנה השנייה והשלישית) הוא 10.3%. במאמר הראשון שהיא מצטטת, שנתוניו לטענתה תואמים את מירב המאמרים האחרים, אחוז הסטודנטיות שחוו ניסיון לאונס מאז גיל 14 הוא 12% ואלו שעברו אונס הוא 15%. מתוכן 17% עברו חוויה זו במהלך השנה שלפני הסקר. כלומר 2.04% ניסיון לאונס ו2.55% אונס. למרות שהשאלה היא רק לגבי השנה האחרונה ולא לגבי כלל הלימודים, הנתונים קרובים יותר לסקר שאני צירפתי מאשר לאותו מחקר יחיד. אני בוחרת להבין מכך שלפי רוב המחקרים אחוז מעשי האונס ונסיון לאונס אינם גבוהים יותר במהלך הלימודים במכללות מאשר בשלבים מוקדמים ומאוחרים יותר בחיי אותן נשים. נא לזכור גם שלא כל אותם מעשים מתרחשים במסיבות דווקא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרופ' רויפה טוענת שהפוריטניות האמריקאנית אוהבת את שפת ההטרדה המינית שמאפשרת להביע גם נאורות וגם שמרנות מינית, מודרניות וביקורתיות, רגישות ומורת רוח, מציצנות ונורמטיביות. הבעיה היא שהמונח רחב מאד וכולל גם דרישה ליחסי מין תמורת העסקה וגם הערה על שמלה יפה. ממצאים מעלים שכמעט מחצית מתלמידות ז'-י"ב עברו הטרדה מינית, "התנהגות מינית לא רצויה", כולל כינויים כמו "זונה" או "לוהטת" בפייסבוק. בנוסף, היא טוענת שכיום נשים עובדות - נקודה בעייתית במאמר, לדעתי - אינן כה שבירות וזקוקות להגנה. אשת מקצוע פיקחית שמוטרדת מהערות על הלבוש או הערות מיניות לא רצויות היא זן נדיר. היא ממשיכה ואומרת שזה לא מציאותי לצפות שהחיים לא יכללו גסות רוח, מבוכה, או מגושמות, ושואלת מהן תוצאות הנסיון ליצור מקומות עבודה סטריליים מעוינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלק הראשון נשמע נכון. החלק השני... טוב, זו האג'נדה של פרופ' רויפה כבר משנות ה90, מעין תגובת בומרנג בתוך חוגים מסויימים בתנועה הפמיניסטית שמשום מה מאויימים מכל ההתפתחויות בנושא הטרדה מינית. מרלה ברוורמן מצטטת מאמר מוקדם יותר של רויפה, ומקצינה את הגישה בעוד כמה סנטימטרים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |