 |
"סמול" זהו ביטוי שטבע במקור מאיר עוזיאל ב"שיפודים", ותפס בשיח הישראלי בעיקר בגלל שבשנים האחרונות נדרש בידול בין שני מונחים דומים לכאורה, שביניהם יש הבחנה משמעותית. השימוש הפזרני וקל הדעת במושג "שמאל" חוטא לאמת, ולכן יש להבחין בינו לבין "סמול", שהחל לציין "פוסט-ציוני" אף שלמעשה גם זה תחליף למושג אחר - "אנטי-ציוני".
בוויכוח בין עמדות שונות במחלוקת הקיומית בישראל, "סמול" נבדל מה"שמאל" הקלאסי. "סמול" הוא אנטישמיות ישנה, אלא שהפעם היא מתוצרת בית. הכוונה אינה לקוריוז של נערים ניאו-נאצים שעלו מחבר המדינות, אלא למחלה חסרת הפשר וחשוכת המרפא של האנושות, שנאה עצמית. הסימפטומים של מחלה זו מתחדשים לאחר כל נסיגה משטחים ואת העמדות הפנים שמאחוריה היא מסתתרת מי ימנה.
הסימפטומים מוכרים: אנטי-ציונות ("אני לא נגד היהודים, רק נגד..."), הכחשת שואה ("מה שעושה ישראל לפלשתינאים גרוע מהשואה"), הכחשת קיומו של העם היהודי, שנאת "מתנחלים", שנאת ארץ ישראל, שנאת מורשת ישראל, שנאת כתומים, שנאת חרדים, שנאת מגורשים, שנאת מאחזים וכו' וכו'. מסיכות רבות לובשת השנאה הזאת: "עם פלשתיני", "זכויות אדם" (פלשתינאי כמובן), "שלטון החוק", "חיזוק המתונים", "קורבנות שלום", "תהליך שלום", "רק פתרון מדיני", "שטחים", "קדושת האדם ולא האדמה", "חלון הזדמנויות", "פוגרום כריתת עצי זית" וכו'. מה הקשר לכל זה ול"שמאל"?
החלוקה בין "ימין" ל"שמאל" מקורה בסידורי הישיבה באסיפה הלאומית הצרפתית לאחר המהפיכה. בצד ימין של האולם ישבו הצירים שצידדו בשימור המלוכה ובצד שמאל אלה שדרשו שינויים רדיקליים בסדרי המשטר ובסדר החברתי. בהמשך התייחסה חלוקה זו להשקפות כלכליות-חברתיות: קפיטליזם ושוק חופשי מול סוציאליזם וכלכלה מכוונת. בעולם המערבי בכלל ובארצות הברית בפרט, החלוקה בין "ימין" ל"שמאל" (ליברלים בארה"ב) מתארת גם הבדלים ביחס לדת (הנוצרית), למערכת המשפט וללאומיות.
בישראל חלוקה זו חוטאת ומחטיאה. אצלנו, בשני צדי המשוואה, הכל מעורבב. לא כל "הימין" ציוני ומחויב לקיום ישראל, ולא כל "השמאל" נגד.
את הצד האנטי-ציוני והאנטי-יהודי מובילה האליטה השלטת, ה"ימנית" לכאורה: ברוני התקשורת בעיתונות ובטלוויזיה מקדמים את האג'נדה הפלשתינית. בעלי ההון הם אלה שמממנים את ארגוני השלום למיניהם ומקדמים את סדר היום שלהם בדה-לגיטימציה של צה"ל, המדינה וההתיישבות. באקדמיה התפתח זן מיוחד של האשמת ישראל והיהודים בכל צרות העולם. אלה התחילו בפלישה הקולוניאלית והברברית של היהודים המזרח-אירופים לפלשתין.
גם לא כל "דתי" מחויב אוטומטית לשיבת ציון ולמדינה היהודית. להיפך, החרדי מסויג עקרונית ונטורי קרתא דבקו באוטו-אנטישמיות ההזויה ביותר: כזאת שמהללת כל פיגוע התאבדות וכל דבר תועבה שמשמיע נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד.
יש לזכור: שורשיו של השמאל הציוני הם שיבת ציון, גאולת הארץ (כל הארץ!) ועבודה עברית. אצל א"ד גורדון, חלוצי העלייה השנייה ומייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל לא היתה הפרדה בין שלושת היסודות האלה. את תוכנית אוגנדה יירטו בקונגרס הציוני השישי ב-1903 פועלי ציון מרוסיה. טרומפלדור, טבנקין, גלילי, אלתרמן, משה שמיר וברל כצנלסון היו "שמאל". זה ממש לא ה"סמול" הנוכחי, שכל קיומו ומהותו הכחדת המדינה היהודית והקמת פלשתין "חופשית" על חורבותיה.
"הסמול" הוא במידה רבה מוטציה של "השמאל". הוא שם עצמו בנעליו, עקב הוואקום שפשה בחזונו ובמוסדותיו, החל מהקיבוץ ועד למפלגת העבודה. אך האם זה נכון וטוב לטעון שכל המחנה המיר את דתו? שזו המרת דת מובנית?
זיהוי "השמאל" עם האנטי-ציונות מאפשר לתייג את כל "הימין" כ"ימין קיצוני", וגם להדביק ל"שמאל" מחויבות לטיהור "הגדה המערבית" מיהודים. כאילו יש סימטריה טבעית: יש צד א' שרוצה למחוק את ישראל ויש צד ב' שרוצה בחיים, אבל אלה ואלה לגיטימיים.
החלוקה בין "שמאל" ל"ימין" קנתה לה אחיזה וכבר עשתה שמות במציאות הישראלית. החדשות הטובות הן שהתיוג "שמאל" אינו גזירה משמים. נותר לראות אם התיוג "סמול" הוא זה שיתפוס.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש