 |
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כול, לבטל את רעיון המדליות למיניהן. זו דוגמה מובהקת לבזבוז פופוליסטי של כספי ציבור. שורש הבעיה, דומני, הוא שמערכת החינוך עצמה לוקה בעברית דלה כל כך. זה נכון גם באשר לספרי הלימוד. לא בהכרח ברמת אוצר המילים, אלא בניסוח, בכתיבה, שהיא כל כך תמציתית עד שאין בה יותר משלד עובדתי. ספרי הלימוד משמשים מודל לכתיבה או לפחות צריכים לשמש מודל כזה. זה ודאי נכון באשר למורים, אשר הם עצמם קרבנות של גרסה מוקדמת של המערכת. אבל לב לבה של הבעיה הוא העדרה של תכנית לימודים מקיפה בשפה העברית. רק בתיכון מתעוררים עם שיעורי חיבור ולשון ואז כבר מאוחר מדי. דווקא ''תיקוני ההגייה'' למיניהם, והם עניין שתלמידים מחבבים בשל התחרותיות שבו, זוכים לביטוי מצומצם בבחינות. את ביטויה הקיצוני ביותר מוצאת הבעיה בהגבלתה של הדרישה לעברית נכונה לשיעורי עברית או חיבור. זו בדיוק הטעות. מה שצריך הוא שכל טקסט מוגש (חיבור, בחינה, מחברת) וגם התבטאות בעל פה ייבחנו ויצויננו על העברית שבהם. ציון המבחן במקרא יכלול עשרה אחוזים, נניח, המודדים את העברית שבו, כך בהיסטוריה וכל תחום אחר. רק כך תיווצר הדרישה לעברית נכונה תמיד, ולא רק בשיעורי חיבור. ובאופן כללי חייב להיות דגש על הוראת השפה לכל אורך הדרך. מותר גם ללמד ''נכון ולא נכון''. זה לא פשע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בכיתות ד', ה' וו' עשו לנו באופן שבועי הכתבות. המורה היתה מקריאה רשימת מילים ועלינו היה לכתוב אותן על דף ולהגיש לבדיקה. בחטיבת הביניים עשו לנו את אותו הדבר בשעורי אנגלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה רק לציין שכשתרגלתי באונ' בקנדה, היה מקובל על כולם שחלק מהציון על עבודות התייחס גם לאיכות הכתיבה עצמה, ולא רק לתוכן של העבודה. אם לומר את האמת, לא ברור לי איך אפשר אחרת: בלי שימוש נאות בשפה, אי אפשר הרי להביע רעיונות בצורה מיטבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב מאוד, הבעיה היא שזה מטיל עומס על המורה. לא רק מבחינת עבודה, זה ניחא, אלא שאז מורה לאזרחות צריך להיות בעל כלים לשיפוט יכולת חיבור. וכאשר המורים עצמם הם בוגרי המערכת הלקויה, יש פה אתגר לא קטן, שלא לומר שמורים שונים שופטים בדרכים שונות. אפשר לטפל בעניין בהכשרה בית ספרית או כלל מערכתית וכמובן להכניס את זה לבחינות הבגרות. אפשרות אחרת היא למנות מי שיעבור על כל הבחינות ויציינן אותן מבחינת יכולת כתיבה, מעין מתרגל שברקע. הציון יכול להיות חלק מציון המבחן או ציון, וזה פחות יעיל אבל יותר צודק, שמשוקלל לתוך ציון נפרד. לעניות דעתי, זה צריך להיות **ה**גורם החשוב ביותר בהוראה בית ספרית בכל הרמות וצריך להשקיע בו את כל המשאבים. גם על חשבון דברים אחרים. הרי הבעה היא כישור, לא ידע. את הידע שוכחים די מהר, לפחות חלקית, אבל יכולת היא דבר שנשאר. עברית, אנגלית, וחינוך גופני - בגלל הסיבות האלה, הם התחומים החשובים ביותר בעיניי במערכת. רב האנשים לא משתמשים במתמטיקה אבל כולם מדברים וכותבים וקוראים וכולם צריכים לשרוף כולסטרול. ב"נציב המלח" של ממי, יש סצנה שבה הילד האלג'יראי מציג לכיתה חיבור שכתב בצרפתית כשפה זרה. הילד כתב חיבור ממש ועוד בצרפתית סבירה אבל קיבל אפס. מדוע? זו לא צרפתית של חיבורים, אמר המורה, או משהו כזה. לא ראוי. יש שפה ויש שפה וזה שאתה יודע לכתוב או לדבר לא אומר יותר מדי. הלוואי אצלנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |