|
||||
|
||||
דומני שהרעיון שעל כל הרצים לזנק בו־זמנית (או ליתר דיוק, שמשך הריצה שלהם צריך להימדד החל מאותו רגע) הוא תולדה של מגבלות טכניות שעבר זמנן. מדוע לא פשוט למדוד את הזמן שלקח לכל מתחרה להגיע לקו הסיום מרגע שזינק? ובאותה הזדמנות (רפורמת מיצפטל בא״ק), בקפיצה לגובה (ובקפיצה במוט), יש למדוד את גובה הקפיצה (כפי שעושים בקפיצה לרוחק) במקום לקבוע רף. |
|
||||
|
||||
זו גישה מאוד הנדסית. השאלה היא אם אנו רוצים לייצר דרמה או לעשות benchmarking. אני מניח שהתשובה היא שילוב שיהיה מספיק מרתק כדי למשוך צופים אך גם מספיק הוגן ואמין. בתחרויות של בודדים אכן ראוי לדעתי לשקול בכובד ראש את הצעתך. |
|
||||
|
||||
מעניין יהיה להיות את פיסטוריוס ויוסיין בולט מתמודדים אחד על אחד. זה יהיה מעמד סמלי, להבדיל אבל אולי רק קצת כמו ההתמודדות בין קספארוב לדיפ בלו. |
|
||||
|
||||
אפשר לקבוע "תקופת הזנקה" שתוגדר כחצי אחוז משיא העולם או חצי שנייה (הקצר מביניהם) לפני\אחרי ההזנקה1, רץ שייזנק לפני "תקופת ההזנקה" ייפסל, רץ שייזנק במהלך תקופת ההזנקה, זמנו הסופי ייקבע לפי הזמן בו זינק ביחס להזנקה, ואצן שזינק לאחר "תקופת ההזנקה", זמנו הסופי יהיה זמן הריצה פחות חצי תקופת הזנקה בלבד. המטרה, היא לאפשר לצופים לדעת בקירוב טוב מי מוביל בכל זמן נתון, אבל מצד שני לא לפגוע ב"נכונות" התוצאות, תוצאת לוואי עשויה להיות מניעת ריצות טקטיות, כלומר גם בשלבים המוקדמים יהיה על הרצים לעשות כמירב יכולתם, פן זינקו מוקדם מהמתחרים. 1 במאה מטר מדובר בתקופה של עשירית השניה השניה, ב-400 מטר מדובר על יותר מ-4 עשיריות. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שהם מתחרים (פסיכולוגית) אחד נגד השני. מהבחינה הזו התחרות יותר מעניינת, לדגעתי, מתחרות קפיצה במוט. אבל אם כבר מזכירים קפיצה במוט: שלושה מקצים, התוצאה הטובה מהשלושה. נראה לי שלריצות קצרות (עד 400 מטרים?) זה יכול להיות סביר. זה גם מוריד את ההסתברות של ניצחון בגלל יד המקרה. |
|
||||
|
||||
בנוגע לקפיצות לגובה ולמוט, הבעיה היא שאין לצופה שום דרך לדעת מה קרה לפני שהמחשב מעבד את עיבודיו ופולט את פלטו. ומה שיותר גרוע, אני חושב שלקופץ עצמו פחות ברור (ב"אינטואיציה של הגוף") איזה פיתול של איזה איבר הוא אמור לעשות בשבריר השניה הבא. ואגב, מה אתה מנסה לשפר בהצעה הזו? אם, במקרה, אתה מנסה לשפר את דיוק התשובה לשאלה "כמה גבוה אדם יכול לקפוץ", אז זו מלכתחילה מטרה רעה בעיני. חשבתי פעם על משהו הרבה יותר פשוט: הקופצים לרוחק משלמים במרחק רב על זה שהם צריכים לקלוע עם הרגל הקופצת למרווח די צר של קרש קפיצה. כאן זה עוד הרבה יותר פשוט מבהצעות שלך לבטל את הכלל הזה, ופשוט למדוד את המרחק מאותה נקודה שבה יצא שהם קפצו. נוח גם לצופה. הבעיה היא שזה יפחית ממרכיב הטכניקה במקצוע ויגביר את מרכיב ה-brute force, מה שבתורו יגביר את סוגי היתרון שאנחנו רוצים לפסול (חומרים אסורים), שוקלים לפסול (חלקי גוף מלאכותיים) או מקבלים אבל לא דלוקים עליהם (יתרון גנטי). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |