בתשובה לשוקי שמאל, 21/08/11 16:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הדרישה לאיתור החייב במסגרת הליכי הוצאה לפועל הינה דוגמא אחת לתפיסה המיושנת והכושלת העומדת בבסיס המשפט שלנו (ולא רק שלנו). לרוב מדובר בהליכים לאכיפת חיוב כספי. לכן, כעיקרון, יש להתמקד באיתור ותפיסה של רכוש החייב ולא של החייב גופו. כך, למשל, בעולם הממוחשב של ימינו, אין הצדקה לכך שלא יוטל עיקול אוטומאטי, בלי צורך בבקשת הנושה, על כל נכס שיש לחייב בכל מוסד או גוף ציבורי (רכב - במשרד הרישוי, מניות - ברשם החברות וכו'). זאת ועוד. אחד הדרכים היעילות להתחמקות חייב מתשלום חובו הוא הברחת נכסיו. כלומר, רישום נכסיו ע"ש צד שלישי (לרוב, קרוב משפחה). ניתן להתגבר על כך בקלות רבה, יחסית, ע"י קביעת חזקות התואמות את השכל הישר ואת נסיון החיים. לדוגמא: חזקה (הניתנת לסתירה), שרכוש בעל ערך ניכר (בית, מכונית) שהחייב "נתן במתנה" לבנו החייל (שמעולם לא עבד ולא היו לו הכנסות) הינו למעשה רכוש החייב ולא רכוש בנו, על אף הרישום. התמקדות באיתור ותפיסה של רכוש החייב לא רק שתיטיב עם הנושה, אלא שהיא גם תצמצם את הצורך להעניק לממסד כוחות הפוגעים בחרויות יסוד (כך, למשל, הדיון בשאלה, האם לאפשר איתור חייב על פי מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, די תתייתר). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כדי לקבל קצת פרופורציות לגבי האיזונים שיש בחוק צריך לזכור שהחוק לא בא רק לשרת נושים "פרטיים" כמו איזי. יש גם נושים "מסחריים" כמו הבנקים. בנק מלווה כסף. חלק מסוים מהלווים לא מצליח להחזיר את הכסף. הבנק מעוניין להחזיר את הכסף ביעילות מרבית. היתר יירשם כחובות אבודים. אם החייב לא שם לב במקרה לסיפור: לא נורא. אם הוא במקרה נתן מתנה לבנו: אופס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, לכן דיברתי על נכסים בעלי ערך ניכר. שנית, לא ניתי להגדיר במדויק את החזקה. יש בהחלט צורך להגיד ראותה במדויק, כולל את החריגים לה. שלישית, הבאתי את ענין אכיפת החיובים כדוגמא בלבד. אני עומד על דעתי, שהעקרונות העומדים בבסיס השיטה המשפטית, בעיקר (אך לא רק) בכל הנוגע לסדרי דין ולראיות (לפחות חלקם), מיושנים ושגויים ולכן במקרים רבים מדי אינם מגלים את האמת וכתוצאה מכך גורמים עוול ואי-צדק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לפעמים אתה *באמת* נותן את הדירה מתנה לבן החייל. אולי אם יוכח שהמתנה ניתנה אחרי החוב היא לא חוקית, אבל מה אם הוא עשה זאת לפני? היית רוצה שאחרי שקנית את האוטו מדוד שלך יבוא שוטר וייקח אותו חזרה "כן, כן, לא ידעת שהוא מפגר שנים בתשלומי המשכנתא. קודם תן את האוטו ואז ספר לשופט". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש רוצה לפתח את הנושא. כפי שאמרתי, הגדרתה המדויקת של החזקה שעליה דברתי ועל החיריגים לה טעונה מחשבה ודיון מעמיקים יותר. אעיר בכל זאת לגבי דבריך: א. השאלה אם מתן דירה לבן החייל במתנה היא אמיתית או פיקטיבית (הברחת נכסים) תלויה בנסיבות. לדוגמא, בלתי סביר שהורה יתן לבנו החייל דירה במתנה, כשזו דירתו היחידה. ועוד יותר בלתי סביר שיעשה זאת, אם באותה עת ההורה היה שקוע בחובות. ועו דיותר בלתי סביר, אם ההורה ממשיך להתגורר בדירה ולשלם את הוצאות החזקתה. מכל מקום, יש לאפשר לבן החייל להוכיח, כי הוריו נתנו לו את הדירה במתנה באמת. ב. בנסיבות ובהגבלות מסויימות, יש להעדיף את הנושה על פני הבן החייל, גם כשהוריו נתנו לו את הדירה במתנה באמת. ג. לגבי האוטו - אתה מדבר על קנייה (שגם לדעתי צריכה להיות מוגנת), ולא על מתנה. אבל, כאמור, אני לא רוצה לפתח כאן את הנושא ורק הצבעתי באופן כללי על תפיסות מיושנות של המשפט ועל דוגמא לשינויים הנדרשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבחנה בין קניה למתנה מטושטשת. השוטר המשופם יגיד: "קליאו חדשה ב-100,000? פחח, היא שווה 120,000, את שלי מכרתי ביותר והיא במצב גרוע יותר, אתה חושב שאני לא רואה את הקומבינה? תשלים מהר לנושה" והעניין הוא שאני אפילו לא רוצה לנסות להוכיח שבאמת קניתי במחיר ראוי, או קיבלתי מתנה מהדוד, וזו לא דרך להתחמק ממס. מה ששלי שלי, וזהו. הנושה היה צריך לחשוב על זה שדודי אינו אמין בעת נתינת ההלוואה (שהוא מקבל עליה ריבית), אני לא צריך לפחד מזה. לא הוגן אפילו לגרור אותי לבית המשפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ששלי, שלי. מה אם הקונה רכוש גנוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ.ל. מה אם הקונה קנה רכוש גנוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אם ככה החוק של הימני לא עוזר. האבא ימכור לבנו החייל את הדירה בשקל תשעים, ומה ששלי שלי. זה בדיוק מה שאני אומר, העקרון הוא ''מה ששלי - שלי''. זה אכן פותח פתח למניפולציות אבל אין מה לעשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוק יודע כבר היום להצביע על עסקאות מסוימות כבלתי קבילות לצרכי מיסוי, כך שלא צריכים מהפכה חוקתית כדי להחיל את המנגנון הזה לצורך גביית חובות אזרחיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל לתת דוגמא? נראה לי שזה חוק חריג, והרבה יותר קליל מההצעה של הימני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק הבעיה. שהחוק מוגבל כיום לדיני מיסוי (ודיני פשיטת רגל, אם כבר). לדעתי, יש להחיל אותו (ובדרך חכמה ועדכנית) גם על דיני אכיפת חיובים (ודינים נוספים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ששלי - שלי. אבל זו בדיוק השאלה שיש להכריע בה. אם זה שלך - אין בעיה. אבל אם זה לא שלך (כלומר שהיית שותף לקנוניה להברחת נכסים) - תסכים איתי שזה לא שלך, אלא של החייב. אגב, ההבחנה בין מתנה לקנייה מטושטשת רק בקצוות (כלומר, רק במקרים בהם משולמת תמורה, אלא שהיא לא מלאה). האם אתה מסכים להחיל את העיקרון במקרים שאינם בקצוות (כלומר, שבהם לא שולמה שום תמורה)? אבל, כאמור, אני לא רוצה לפתח את הנושא. הנושא של הברחת נכסים ע"י חייב כדרך להתחמק מתשלום חובו הינו רק אחד הנושאים הטעונים בחינה והסדרה מחדש. כל מה שאני טוען הוא, שיש לבחון מחדש את כל העקרונות עליהם מבוסס המשפט כיום ולעדכן/להתאים אותם למציאות הנוכחית, שהשתנתה מאד קביעת תפיסות היסוד, שעליהן מושתת המשפט הנוכחי (הן המהותי והן הפרוצדוראלי). למשפט יש חשיבות מכרעת בעיצוב אופי החברה ודפוסי התנהגות של הפרטים, החברות וגופי הממשל ומכאן הצורך החיוני לעדכן אותו תמיד, ובמהירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק עוול ואי-צדק גורמים עקרונות משפטים ודרכי פעולה מיושנים ובלתי עדכניים, אלא גם נזק של ממש למדינה. שוב, בלי לפתח את הנושא, אציין הסדרים לקויים בשני תחומים, אשר ממש מעודדים תפקוד לקוי של עובדי ציבור: האחד, החסינות הרחבה מדי (למעשה - מוחלטת) של שופטים ורשמי ההוצאה לפועל. השני, הכללים ביחס לאפשרות להגיש תביעה אישית נגד עובד ציבור, ועוד יותר מכך - הכללים בנוגע לחלוקת חיוב שנפסק לטובת תובע שתבע את המדינה, בין המדינה לעובד הציבור שמעשהו/מחדלו הרשלני או הבלתי חוקי גרם לחיוב שנפסק נגד המדינה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |