בתשובה לירון, 06/08/11 10:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מדוע הפגנה חוקית ומסודרת זה אלימות אבל ההצבעה בקלפי איננה אלימות? במערכת בחירות אין פופוליזם, קשר הון שלטון, לוביזם וריקוד של פוליטיקאים שמבטיחים דבר והיפוכו? מתוך דאגה עמוקה לציבור אתה מעוניין להגביל את זכותו לצאת לרחוב ולהפגין בעד/נגד נושאים שאתה מגדיר כ"לא ערכיים"1 או "לא מדיניים". אתה כולל הפגנות שמתקימות בצורה לא אלימה, מסודרת, באמצעות הנפת שלטים, קריאת ססמאות והזכרת האג'נדה מעל גלי האתר. הציבור צריך לענות להצעות שלך ב: תודה על הדאגה הכנה, באמת תודה, אבל לא תודה. _______________ 1 מי מחליט מהו נושא ערכי ומהו לא נושא ערכי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האלימות אינה של ההפגנה. אני תומך לחלוטין בחופש הדיבור. המנגנון האלים הוא שבאמצעות הפגנה, השתתפות בקואליציה, לובי, שביתה וכדומה, קבוצות בעלות יכולת מפעילות מניפוציה על המערכת הפוליטית, כדי שהיא, כלומר המדינה, ולא המפגינים, תפעיל אלימות כדי להעביר להם משאבים שנגזלים מאזרחים אחרים ע''י מנגנון המס, או ע''י שינוי סדרי עדיפות בהקצאת התקציב. מאחר שאני תומך כאמור בחופש הדיבור, ובזכות להפגין, אני לא יכול למנוע לחלוטין תקלה זו. לפי דעתי זו אכן תקלה מפני שהיא מעדיפה את מי שיכול לצעוק או לאיים בגרימת נזקים או לשחד או להתארגן במפלגה סקטוריאלית על פני האחרים. כדאי לדעתי לחפש דרכים לחסום את ההתנהגויות האלה. השיטה כולה היא אלימה לדעתי, למרות שבמהלך הפעלת המניפולציה ע''י קבוצת העניין, אין אלימות נראית לעין. זו דרך עקיפה להפעיל אלימות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזולת הוא הגיהנום. אחת מעובדות החיים. זו לא השיטה שהיא אלימה. בני אדם, מעצם מהותם הם אלימים1. אין דרך לנהל חברה בסדר גודל של מדינה בלי מלחמה בין קבוצות כוח ומאבק אידיאולוגי בין פרשנויות שונות של מה זה טוב, מה זה רע ומה צריך להיות סדר העדיפויות. השיטה הדמוקרטית (והכלכלית ואחרות) לא מנסה להחליף את הכוחנות הזאת בשיטה שמבטלת את קיום המאבק. אלו בסה"כ השיטות הכי מתורבתות, הכי פחות אלימות, הכי פחות גרועות והכי דואגות להפעיל מנגנוני סובלימציה שהאדם הצליח לעלות על דעתו. קלקולים נקודתיים קיימים, אין ספק, ושיפורים מסוימים אפשר לבצע2, אבל הדרך היחידה ממש להחליף את המנגנונים האלה באחרים היא תמיד באמצעות דרכים אלימות אף יותר (פגיעה כוחנית בחופש הדיבור, התנועה, ההתארגנות, ההתאגדות... של האזרחים). זה בדיוק מהות ההבדל בין ההפגנות בתל אביב וניו-יורק לבין ההפגנות בסוריה ואירן. לגבי הציבור שמעז להשפיע על המערכת הפוליטית: ההפרדה שלך בין הציבור לבין המערכת המופיליטית היא משונה בעיני וקצת מב(ו)לבלת. מי היא המערכת הפוליטית הזאת שהציבור הוא גורם זר לה שמנסה ברוב חוצפתו להשפיע עליה מבחוץ? הרי הציבור הוא לא גורם חיצוני למערכת הפוליטית. הוא חלק בלתי נפרד מהמערכת הזו. יש שאומרים שהוא החלק החשוב ביותר של המערכת הזו והשאר (המערכת המפלגתית / הדמוקרטיה הנציגותית) זה בסה"כ פורמליזם נוח שתפקידו להסדיר את הכאוס במערכת מסורבלת ולא המהות (אם כי כציניקן, אני חושב שאנשים שטוענים כך הם קצת תמימים - המצב הקיים הוא שהמשחק די מכור והכוח שיש למפגינים ברחוב, בהשוואה לשחקנים האחרים, הוא זניח עד לא קיים). אאל"ט עדיין לא ענו על השאלה ששאלתי קודם: מדוע דווקא הפעולה הפורמליסטית של הצבעה בקלפי, פעם בארבע שנים, מקבלת אצלך מעמד מיוחד של "פעילות לא אלימה", בניגוד לשאר הכלים האחרים הקיימים בדמוקרטיה. גם ההצבעה עלולה להיות (והיא באמת כזאת בישראל) על בסיס סקטוריאלי, גם התוצאה שלה (בלי שום לחצים נוספים) היא משיכת השמיכה לכאן ולשם, גם במערכות הבחירות יש לא מעט שטחיות, סיסמאות, כוח הכסף ופעילות שטח קולנית וצעקנית. גם שם יש פופוליזם ופוליטיקאים שמבטיחים דבר והיפוכו, גם שם מאבקי הכוח (האלימים?) הפנים מפלגתיים מחשלים מפלגות לא קוהרנטיות שהן הרבה יותר מהמדיניות המוצהרת שלהן והמצע שמופיע על הפמפלט שלהן. למה דווקא הקלפי יוצא אצלכם כל כך נקי? נ.ב. אני מסכים שיש בעיה של סקטוריאליות בחברה הישראלית. אני לא מסכים שזו בעיה שנובעת מהשיטה. זו בעיה שנובעת ממבנה החברה הישראלית. ליתר דיוק: זה לא בעיה כמו שזה פשוט מי שאנחנו - חברה שמפורקת לשבטים שדואגים לעצמם ושכל השאר ישרף. השיטה הדמוקרטית בסה"כ מיצגת את המבנה הבעייתי הזה בבית הנבחרים. זה סימן לכך שהשיטה עובדת ולא להיפך. ___________ 1 כמובן שזו רק אחת מהמהויות. בני אדם הם גם יצורים חברתיים/שבטיים שמבינים את החשיבות שבשיתוף הפעולה וההדדיות, אבל זה לא סותר. אחת מהמטרות שבשיתוף הפעולה שבשבט היא עליונות ואלימות יעילה יותר כנגד השבט השכן. 2 אותי אישית הקשר בין לוביזם, פוליטיקאים וכסף מדאיג הרבה יותר מכמה אנשים עם אג'נדה ששרים את האידיאולגיה שלהם ברחוב. אני ממש לא מבין מה כל כך מדאיג בהפגנות ומה הפניקה שאחזה בכם כתגובה למחאה בתל אביב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המערכת המופיליטית זו המערכת הפוליטית + מופלטה, אני חושב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המערכת המופיליטית זה שמעון פרס במימונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי המונח "אלימות" הוא אלים מדי, והיה כדאי להשתמש ב"כפיה" או ב"כוח". כך או כך תפקידה העיקרי של המדינה הוא לרסן את האלימות המובנית בנו, ולהחליפה באלימות מבוקרת של המדינה עצמה. המדינה היא בעיקר מנגנון של אלימות. נניח שרוב הדיירים בבית משותף רוצים לשפץ את הבניין. המיעוט מתנגד להשתתף בהוצאות. הפתרון הטבעי הוא להכות את הדיירים הסרבנים עד שיסכימו לשלם. במקום זאת פונים לבית משפט, ואם החוק עומד לצידם של התובעים, השופט יחייב את המתנגדים לשלם. אם יסרבו בעקשנות, יתחיל תהליך שבסופו המדינה תפעיל נגדם אלימות פיזית. כיצד נוצר החוק שמחייב את המיעוט לשלם עבור שיפוץ שהוא לא מעוניין בו? ראשי איגוד קבלני השיפוצים, הם במקרה גם פעילים באחת המפלגות הגדולות. הם פנו ושכנעו חברי כנסת מסויימים שהכירו במסגרת פעילותם, לתמוך בשינוי צודק של החוק. צודק, לא מפני שלקבלנים יש אינטרס, אלא מפני שלא יתכן שהמיעוט יכפה את דעתו על הרוב, וכמובן לא יתכן שחלק מהדיירים יהנו מהשיפוץ ולא ישלמו. וכך היה. החוק התקבל בכנסת מפני שהוא צודק. (הסיפור כולו בדוי, ואין לו קשר למציאות). צדק הוא סובייקטיבי ואינטרסים הם אובייקטיביים. ההתנהגות של איגוד קבלני השיפוצים בסיפור היא דוגמה לאלימות עקיפה מפני שהם השתמשו במנגנון הדמוקרטי הלגיטימי כדי לגרום למדינה להפעיל אלימות לטובתם על חשבון אחרים. הבעיה היא שהמדינה נועדה בעיקר כדי למנוע אלימות, לרסן את האלימות הטבעית בין האזרחים, אבל היא הופכת להיות כלי להפעלת אלימות כזו. הסיפור שהמצאתי הוא מקרה קל מאוד לאלימות עקיפה. אולי בסוף החוק צודק באמת וגם מועיל לטובת הכלל מפני שהוא מונע הזנחת בניינים? אין מנוס מהתופעה אבל ברור שהיא מזיקה, וראוי לצמצם אותה ככל האפשר. המקרים הקשים יותר הם הפעלת אלימות עקיפה מסיבות אידאולוגיות או תועלתניות גסות. ברור שהחברה סקטוריאלית ויש קבוצות עניין. אבל תפקיד המדינה היא לא לאפשר לקבוצות עניין לקחת לעצמן משאבים בכוח. המדינה לא צריכה ליצג אינטרסים של קבוצות עניין. היא בוודאי לא צריכה לשמש כלי בידי קבוצות עניין. אם יש כנופיה של עבריינים שיש לה עניין לגבות דמי חסות, האם המדינה צריכה ליצג אותם? תפקידה לרסן אותם. קבוצות עניין אינן שונות בעיקרון מכנופיה של שודדים. ההבדל הוא אסטטי בלבד. הן מפעילות את האלימות שלהן באמצעות המדינה. הן משחיתות את המדינה. מקובל אצלנו לחשוב שגופים עסקיים, או המפלגות החרדיות הן קבוצות עניין שראוי לרסן אותן. שוכחים שגם אנשים שרוצים "דיור בר השגה" בתל-אביב הם קבוצת עניין. מדוע צודק ומועיל לממן מגורים זולים למי שרוצה לנצל את ההזדמנויות בתל-אביב על חשבון מי שגר בשכונה עלובה בפריפריה? מפני שהחבר'ה כותבים בלוגים? או מקורבים חברתית ופוליטית לעיתונות? כמובן שהתשובה הפופוליסטית היא גם לאלה מגיע, וגם לאחרים מגיע. בעצם מאחר שהשיח הציבורי מנוהל ע"י אוכלוסיה שמאלנית באופייה, לכולם מגיע חוץ מלחרדים, למתנחלים ולמערכת הבטחון. מי ישלם? המאיון העליון. לציבור יש כמובן זכות להשפיע. אבל צריך להבין שחלק גדול מההשפעות הן אלימות עקיפה כפי שהשתדלתי להסביר. השפעות אלה מזיקות. זכות להשפיע יש, אבל צריך לרסן אותה כדי שלא ישתמשו בה לרעה. אני לא מציע לרסן את חופש הדיבור, חלילה. צריך לשנות את מוסדות השילטון כדי שיהיו חשופים פחות, פגיעים פחות, יאלצו להכנע פחות למשבי רוח פופוליסטים כמו שמטפחת התקשורת המיינסטרימית בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם עיקר דבריך, רק הערה חשובה: המדינה לא נועדה כדי למנוע אלימות, אלא להיפך - למדינה יש את המונופול על הפעלת הכח ("אלימות") בשטחה - משטרה, צבא, הוצל"פ וכו', מה שאצל חכמינו נקרא "מוראה של מלכות" ואצל הובס - "הלויתן". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוה מתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלי מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לחלוטין, אבל המלכות צריכה להזהר שלא יהפכו אותה לכלי שישמש קבוצות לחץ כדי לבלוע את כלל הציבור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרושם שלי הוא שהמחאה לא תסתפק בפחות מאשר ראשו של נתניהו. זה וגם, אלמלא היו התכנים של המחאה מכילים ציבור מצידיה השונים של המפה הפוליטית, כנראה שהיא כבר הייתה גולשת לפסים אלימים. מה שעוד עשוי להתרחש ולהמשיך מן הזמן והמקום שבו היא תתחיל לדעוך או במידה והיא תיכשל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שזו מטרת המחאה. אין לי ספק שברגע שהתקשורת תפסיק לנפח אותה, היא תעלם פחות או יותר מייד. העניין הוא שהאירגונים הרדיקליים שמריצים את הגרעין שלה, וגם התקשורת, למעט ''ישראל היום'', מעוניינים להפיל את נתניהו. לכן הם לא יפסיקו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מקובל אצלנו לחשוב שגופים עסקיים, או המפלגות החרדיות הן קבוצות עניין שראוי לרסן אותן. שוכחים שגם אנשים שרוצים ''דיור בר השגה'' בתל-אביב הם קבוצת עניין''. אם אתה מחפש ''דרגת אפס'' בפוליטיקה או בניהול מדינה, שכח מזה. זה לא קיים ולא ייתכן. כל החלטה כאן תהיה החלטה ערכית שנושאת מטען כלשהו (כולל החלטה של ''כולם מקבלים שווה בשווה בלי שום אפליה''). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אף אחד לא מקבל? אולי מקבלים רק במידה מוגבלת מאוד? לא הבנתי כנראה את כוונתך. בשבילי דרגה זה להעלות בחזקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא משנה על איזה עיקרון תחליט בחלוקת המשאבים, הוא תמיד יישא מטען ערכי מסוים. אין אופן חלוקה נייטרלי לגמרי שלא מושפע מכל ערך שהוא (ערך במובן האמונה, לא במובן המתימטי). מקור השאלתו של הביטוי המתימטי לשדה הערכי/תרבותי הוא הטקסט של בארת (שמאלני, אבל זה לא רלוונטי כרגע) "דרגת אפס בכתיבה": http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=59441 |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |