בתשובה לGod eat God, 21/02/02 0:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה מתעקש שלא להבין - זה לא מילה זו או אחרת, זה הטון שנודף מהכתיבה שלך. אני לא חשבתי שאביב מתנשא, אפילו לא במעט. אם בכלל, אני חטאתי בהתנשאות כלפיו, ולא להפך. אבל תמשיך להאשים אחרים בבעיות שלך. זה הרבה יותר קל. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, אביב חשב... עזוב דובי, אתה אמוציונלי מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע לגביך, אבל אני אדם שמעריך רגשות עד מאוד. למעשה, אם לא היו רגשות, לא הייתה יכולה להתקיים "התנשאות". אולי אם תתחיל לחשוב על בני האדם שסביבך (וגם רוב שאר היונקים שסביבך - רגשות הם הרבה יותר "פרימיטיביים" מאשר המחשבה שמאפשר לנו הנאו-קורטקס המפותח שלנו) כיצורים עם רגשות, זה יעזור לך להבין אין לדבר בלי להראות כאילו אתה מנסה להתנשא. שיעור I: לא אומרים לבן-אדם במהלך דיון "עזוב, אתה אמוציונלי מדי". כמו הטענה שהייתה נפוצה בעבר שנשים הן "היסטריות" מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר מכך, בלי אמוציות אין ראציו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואומרים שיש פה רק פילפולים ואינטלקטואליזם. תראו איזו דרמה ! איזה פרץ של אמוציות. בפרק הבא GOD EAT GOD מתוודה שהוא בהריון, על אביב עוברת תאונה קשה אשר גורמת לו להיות עיוור/חרש/אילם לשמחת רבים ודובי חושף את ליבו לגבי אהבה חדשה. STAY TUNED. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, בגלל זה הוא נסע לאנגליה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשקוראים אותו בלילה. נשבע לכם. נכון לימים (טוב ללילות) אלה, מומלצים בעיקר בת-אל (הפיקטיבית, כאילו דה?!) והגלים שהיא יוצרת / מותירה אחריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שלאחר הפשלה שלי עם פופק, רמת הפרנויה אצלי קצת גברה ואני חושד כמעט בכל כותבי האייל. יש רגעים, אחרי חצות בד"כ, שאני אפילו מתחיל לחשוד שאני פיקטיבי <כאן נכנסת המנגינה של איזור הדמדומים>... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את זה בצהרים, ובקושי עלה על פני חיוך מינורי. אם הייתי קורא את זה אחרי חצות בטח הייתי צוחק בקול. יש לחקור את התופעה באופן מדעי, וישא"ק! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגיד לי מה אתה רוצה ממני עסור לי לכתוב מהשהו פה בלי שכל אחד יקפוץ עלי??! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אביב, יש לי משהו לספר לך. אני ב---קאט! מהתחלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשם כל האמוציונליים. תגובות כאלה (כמו זו שהגבת לה כאן) סילקו אותי מפה למשך כמעט שבוע. לנוכח העובדה שתרומתו של בר הפלוגתא שלי, לפחות מבחינה כמותית, עולה על זו שלי (שכותב פה כבר יותר משנתיים, אבל פעמיים בחודש בממוצע) פי אלף מונים, אולי מוטב כך. ובכל זאת. וזה היה, לתוהים, בלי שום סמיילי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |