בתשובה לאנטילופה, 23/07/11 22:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אחוז הרוצחים, הפסיכופטים והמתעללים בבני אדם או בחיות שנתפסו בקרב האוכלוסיה הוא אפסי. גם בקרב הציידים החובבים הוא אפסי אבל הוא גבוה יותר מאשר באוכלוסיה. הרבה נכתב על הפסיכלוגיה של הציד. צייד הוא תחביב חולני. אני חושב שהצדקות כמו שהחיה לא חווה סבל פיזי אלא הלם הן חולניות (אם תסלח לי, אני לא אומר שאתה אחד מאלה). הן נכונות לבני אדם באותה מידה כמו לחיות. יכול להיות שזה מה שחשב הבחור הנורווגי, שהנערים והנערות לא יסבלו סבל פיזי וזה יהיה קצר. הוא גם וידא הריגה. פחד מוות, מוות, הוא הטראומה הגדולה ביותר ליצור חי. אתה אולי לא יודע אבל לקראת השחיטה מכינים את החיות ונותנים לחזירים ולפרות הורמון מיוחד, כי בגלל הסטרס הבשר לא טעים (בודי בילדרס צורכים את ההורמון הזה.) אתה אולי אומר שצייד הוא תחביב נאה לבני נוער ומבוגרים, אני אומר שהוא לא, אז נישאר חלוקים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה הראשונית, האינטואיטיבית שלי, היא של הסכמה מלאה אתך בתחושה שאכן הציד הוא תחביב חולני. יחד עם זאת, מה שקצת מוזר לי לגבי סיכויי נכונות (?) הקביעה הזאת, הוא שהציד היה עד לאחרונה תחביב מקובל מאוד (ובמקומות מסויימים הוא כנראה עדיין מקובל מאוד), ועד לא מזמן - דווקא כתחביב של האריסטוקרטיה - בכל רחבי אירופה ובייחוד באנגליה. האם בני אדם נעשים "חולניים" במידה כזאת שאינם מסוגלים עוד לחוש אמפטיה פשוטה כלפי כאב פיזי ומוות חסר תועלת - ככל שמתקדמת ההתפתחות בהשתייכותם החברתית? ("מוות חסר תועלת" - כאשר לא מדובר בציד למטרות מאכל, שימוש בפרווה, דילול מין מסויים למטרה אקולוגית [ארנבות באוסטרליה] וכו', אלא להנאה בלבד, בררר...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שהצייד נתפס באריסטוקרטיה האנגלית כפי שספורט אתגרי נתפס היום בקרב יאפים - שכבות עשירות ומבוססות, שלחבריהן אין כמעט כל ''סם ממריץ'' הישרדותי, מרגישות צורך לייצר באופן מלאכותי התרגשויות כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקולורדו, ילדים קטנים (בני שלוש ומעלה) משתתפים בספורט רודיאו המכונות "מפילים כבשים". | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |