בתשובה לאנטילופה, 20/07/11 20:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה דיון תיאורטי וחבל על הזמן, אנחנו מדברים על מגה תעשיה, זמן זה כסף, מקום זה כסף וצריך להריץ את הסחורה. אני לא יודע כמה תרנגולות נשחטות כל יום בישראל, אולי חצי מיליון, תדמייני חצי מיליון פגרי תרנגולות מרוטים, זה הר קטן. צריך לגדל אותן וכל סנטימטר מחושב, זה לא חשוב אם תתני לכל אחת 40 סמ"ק או 50 סמ"ר, גם אם הן על הקרקע הן דחוסות נגד הטבע, אלף, אלפיים, עשרת אלפים, מאה אלף תרנגולות בלול. עכשיו צריך להוביל אותן לשחיטה, הן מגיעות, מחכות בתור. לפני זה עוד יש שלב אינקובטור, ששם נפטרים מהזכרים בדרך הכי קלה ומהירה שאפשר, יש כל מיני שיטות, מטיחים אותם בקיר למשל, לפעמים פשוט זורקים אותם לפח אשפה. בשחיטת תרנגולות יש קטע של כשרות, לא התעניינתי, קודם מורטים להן נוצות וחותכים אותם, אלוהים יודע מה עושים להם. גם לפרות השחיטה הכשרה אכזרית וידועה בעולם. אפילו בתנאים הטובים ביותר, צפיפות על אנושית, טינופת, כליאה לכל החיים, הגבלת תנועה, הם אכזריות לכל יצור חי והם התעשיה. קילומטרים על קילומטרים של רפתות. חולבים אותן ואוכלים אותן. אוכלים צלעות עגל בצהריים ובערב שותים את חלב אמו, חלב שחלבו ממנה אחרי שהוא מת מזמן. זה לא חשוב כמה חוקים תעבירי את מסתמכת על מוסריות של אנשים שזאת הפרנסה שלהם, בין אם זה עסק קטן ובין אם זה עסק גדול, הם חיים עם זה יום יום והם מעבירים כמויות של בעלי חיים, החיות לא ילשינו והסחורה צריכה לזוז. חפשי תמונות של דירי חזירים, אלה מבני בטון ובתוכם מאות חזירים דחוסים זה אל זה. היתה כתבה של כלבוטק על האכזריות של גידול החזירים בארץ, לא ראיתי ואני לא יודע, אני יודע שזה סטנדרט, זה מתרחש כל יום אצל אנשים טובים בעולם ובארץ במושבי וקיבוצי ישראל. לא היתה כתבה על לולים ורפתות כדי לא להרגיז את המגדלים. האמת היא שגם התקשורת לא ששה לסקר את הדברים האלה כי גם הכתבים הם בני אדם והם לא רוצים לראות באמת מה הוא אוכלים. בסוף המוצר הסופי, המוות, כל הלולים, הדירים והרפתות מובילים לבית המטבחיים, בדרך יש חלב וביצים. התעשיה הזאת תחוסל יום אחד. אם את רוצה לגדל תרנגולת בחצר ולהאכיל אותה ואחר כך לרדוף אחריה לתפוס אותה ולערוף את ראשה בגרזן, תגדלי. אם את רוצה את יכולה לגדל גם פרה, לירות בה ולבתר אותה. אני די בטוח שזה לא חוקי, את לא רשאית להרוג בעלי חיים. אני גם די משוכנע שלא תרצי לעשות את זה בעצמך ותבקשי ממישהו לעשות את זה בשבילך לילה טוב |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א.אני יודע. ב.מטרת השאלה היתה לברר את סוג המוסריות שמאחורי הטוענת. ג. שנים רבות עבדתי למחייתי בדייג מסחרי. ד.תגובה 572523 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את כוונתך, אתה אומר שאם אדם אוכל בשר, שיהיה לו האומץ והכבוד העצמי לצוד אותו בעצמו. אם הוא אינו מסוגל להתמודד עם זה, שלא יאכל בשר. הדבר דומה לאדם שמשלם לרוצח שכיר, האם נכון לומר שהרוצחים השכירים הם העילית המוסרית של ארגוני הפשע? במובן מסוים אני מסכים איתך, ועם זאת אינני מהלל את מוסריותו של רוצח שכיר. בקרימינולוגיה הקשר בין עיסוק בהרג בעלי חיים לבין פסיכופטים ורוצחים הוא מבוסס. ילד שמתעלל בבעלי חיים הוא ילד שצריך לשים אליו לב כי אלה הילדים שגדלים להיות מבוגרים מתעללים ורוצחים. אדם שמתעסק בצייד כתחביב, נהנה מהמרדף ומהדם, נהנה מגרימת סבל או אדיש לסבל, הוא אדם שלא יתקשה להרוג בני אדם, או מתוך הנאה או מתוך הרגל כי הוא התחסן. אהרון לוי שרצח וביתר את הילד בבורו פארק היה קצב ואולי שוחט. אני תוהה מה בקוקטייל ימני-דתי-צייד חובב גרם לבחור שוודי לרצוח יותר משמונים נערים ונערות מטווח קצר. קוקטייל לא מאד נדיר ומאד לא סימפטי. הטבח בשוודיה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האנלוגיה לרוצחים שכירים לא ברורה לי, אני לא מזכה את מזמין הרצח ולא את המתנקש/קצב/שוחט, אלא את זה שרוצה לאכול ורוצח/צד בעצמו לעצמו. הקשר בין התעללות לפסיכופטים ידוע, לא הורגי חיות, יש אין ספור תרבויות בהם הורגים חיות בדרך של שיגרה, והבחורים צדים למאכלם (בית סבי במושב, שחטו תרנגולות שהפסיקו להטיל, וצדו חזירים ודורבנים בפרדסים ובחולות.) כך הבדווים, הדרוזים, הכפריים במזרח אירופה ועוד... לא ידוע לי על ייצוג יתר של פסיכופטים באוכלוסיות אלה. אדם שמחשיב עצמו כצייד יורה בול, אין מרדף ואין סבל מיותר (פגיעת הכדור נחווית כמכה מהממת ולא ככאב). אם כבר עלה מקצועו של אהרון לוי, מה היו מקצועותיהם של עשרים הרוצחים האחרונים שדווח עליהם בתקשורת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה דוגמה לחקלאי אחד (מגדל צמחים, לא בעלי חיים): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החקלאי הזה הוא צייד חובב, כפי שציין בסעיף ''תחביבים'' בפייסבוק שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחוז הרוצחים, הפסיכופטים והמתעללים בבני אדם או בחיות שנתפסו בקרב האוכלוסיה הוא אפסי. גם בקרב הציידים החובבים הוא אפסי אבל הוא גבוה יותר מאשר באוכלוסיה. הרבה נכתב על הפסיכלוגיה של הציד. צייד הוא תחביב חולני. אני חושב שהצדקות כמו שהחיה לא חווה סבל פיזי אלא הלם הן חולניות (אם תסלח לי, אני לא אומר שאתה אחד מאלה). הן נכונות לבני אדם באותה מידה כמו לחיות. יכול להיות שזה מה שחשב הבחור הנורווגי, שהנערים והנערות לא יסבלו סבל פיזי וזה יהיה קצר. הוא גם וידא הריגה. פחד מוות, מוות, הוא הטראומה הגדולה ביותר ליצור חי. אתה אולי לא יודע אבל לקראת השחיטה מכינים את החיות ונותנים לחזירים ולפרות הורמון מיוחד, כי בגלל הסטרס הבשר לא טעים (בודי בילדרס צורכים את ההורמון הזה.) אתה אולי אומר שצייד הוא תחביב נאה לבני נוער ומבוגרים, אני אומר שהוא לא, אז נישאר חלוקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה הראשונית, האינטואיטיבית שלי, היא של הסכמה מלאה אתך בתחושה שאכן הציד הוא תחביב חולני. יחד עם זאת, מה שקצת מוזר לי לגבי סיכויי נכונות (?) הקביעה הזאת, הוא שהציד היה עד לאחרונה תחביב מקובל מאוד (ובמקומות מסויימים הוא כנראה עדיין מקובל מאוד), ועד לא מזמן - דווקא כתחביב של האריסטוקרטיה - בכל רחבי אירופה ובייחוד באנגליה. האם בני אדם נעשים "חולניים" במידה כזאת שאינם מסוגלים עוד לחוש אמפטיה פשוטה כלפי כאב פיזי ומוות חסר תועלת - ככל שמתקדמת ההתפתחות בהשתייכותם החברתית? ("מוות חסר תועלת" - כאשר לא מדובר בציד למטרות מאכל, שימוש בפרווה, דילול מין מסויים למטרה אקולוגית [ארנבות באוסטרליה] וכו', אלא להנאה בלבד, בררר...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שהצייד נתפס באריסטוקרטיה האנגלית כפי שספורט אתגרי נתפס היום בקרב יאפים - שכבות עשירות ומבוססות, שלחבריהן אין כמעט כל ''סם ממריץ'' הישרדותי, מרגישות צורך לייצר באופן מלאכותי התרגשויות כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקולורדו, ילדים קטנים (בני שלוש ומעלה) משתתפים בספורט רודיאו המכונות "מפילים כבשים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פגיעת הכדור נחווית כמכה מהממת ולא ככאב? על סמך מה הקביעה הזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק עכשיו דיבר פסיכולוג בראיון בטלויזיה והזכיר גם את המקרים האלה. יש לגביהם בערך שתי תיאוריות: אחת, הפשוטה יותר, מדברת על כך שתוך כדי הקרב, תשומת הלב מופנית לדברים אחרים וקל לא לשים לב לכאב. השניה, המורכבת יותר, מדברת על ריכוז אדרנלין שנוצר ברגעים כאלה ע"מ לעזור לנפגע להתמודד, לא לעשות פעולות שיפגעו בו עוד יותר, למנוע תזוזות מיותרות וכולי. שני דברים: א. לא דובר על נתונים סטטיסטיים ולא נראה לי שיש סטטיסטיקות ברורות בנקודה הזאת, אבל לפי עדויות מכל השנים, יש הרבה יותר שחוטפים את הכדור וכן חשים כאב - זאת התגובה הנורמלית של המוח. ב. להסיק מחבר אחד ואולי מעוד כמה סיפורים לגבי מה שקורה אצל החיות, זאת מסקנה מרחיקת לכת, ולדבר באופן גורף - "פגיעת הכדור נחווית כמכה מהממת ולא ככאב" - זאת מסקנה מרחיקת לכת ובלתי סבירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תמיד תוהה אם מספיק חיות נפצעות קשה ומצליחות לשרוד ולהעמיד צאצאים כדי שהאבולוציה תצליח לפתח מנגנוני הישרדות יחודיים לפציעות קשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, יש לאבולוציה מדרון חלקלק להתאמן עליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן דיברתי על מגגנונים ייחודיים לפציעות קשות. למשל, ''ריכוז אדרנלין שנוצר ברגעים כאלה ע''מ לעזור לנפגע להתמודד, לא לעשות פעולות שיפגעו בו עוד יותר, למנוע תזוזות מיותרות וכו''' בתגובה שלה הגבתי. יכול להיות שזו תוצאה של מנגנון שרלוונטי גם לפגיעות קלות, אבל אז צריך לספר סיפור אבולוציוני מורכב קצת יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל שהחיה היא פחות מורכבת ככה היא מסוגלת להתאושש מפציעה חמורה יותר. תולעים שנחצו לשניים (פציעה קשה למדי אני מניח) מתאוששות יפה. עכביש קטוע רגל יגדל חדשה. בעלי חוליות מסוגלים לתקן עצם שבורה ורוב האיברים הפנימיים שלהם כוללים יתירות שמאפשרת להם להמשיך לחיות אחרי אובדן של איבר (ריאה, כליה). מצפייה בעולמנו האכזר נראה שפרות שורדות אובדן רגל (ממוקש כנראה) וחתולים אובדן של זנב. אני מניח ששחזור עצמות, יתירות ומנגנון הקרישה הם כולם דוגמאות למנגנוני השרדות כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל שוב, הם צריכים לא סתם לשרוד אלא להעמיד מספר משמעותי של צאצאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, אני מניח שאלמלא כן לא היו נוצרים המנגנונים של קרישת דם או שחזור עצמות ובטח שלא היתה נוצרת יתירות של איברים פנימיים. מה הטעם בהם אם הם לא תורמים להמשך קיומו של המין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב עניין זה, למרות שאיני מצוי כפעם בחוגי השממיות, אני זוכר מחקר שהצביע על כך ששממית שצימחה מחדש את זנבה, נחשבת שם לנחותה מן האחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו פציעות בע"ח, וידאו המתעד את הצלת ליוויתנית שהסתבכה ברשת דיג בחופי מקסיקו, בעזרת סכין קטנה. בצירוף מקרים, זה קרה ביום חג האהבה. בסוף, הלוויתנית פרצה בריקוד משוחרר ופראי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להעיד מ-30 שנות ריצה, בעיקר בחושך, שעקב אינסטינקט אומלל, כאשר אני נפצע (תייל מתוח בגובה הצוואר, עיקום קרסול, פגיעה בברך או בשוק תוך דימום משמעותי) אני חייב להמשיך כל עוד הרגליים מצייתות. לעיתים אני לא חשב כאב בחמש עד עשר הדקות הראשונות ולעיתים הכאב עז. הבעייה עם זה היא שלא פעם זה רק מחמיר את הפציעה ומונע ממני לרוץ למשך תקופה ארוכה יותר. בנושא הירי: אבי, שבמספר הזדמנויות נורה נדקר ופוצץ בגב, בחזה, בזרוע ובעין (אותה הוא איבד) ובברך, טוען שהתחושה היא של מכה, ללא כאב, למעט הפגיעה בברך. הכאב היה מתחיל כאשר הביאו אותו לבית החולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שברת פעם יד? רגל? שכבת פעם במצב מאיים ולא יכולת לקום? היתה לך תאונת דרכים? הגוף והמוח נכנסים למצב של טראומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טרם שברתי משהו אבל כן היתה פעם שנכנסתי לשיתוק של דקה או שתיים מן הסוג שאת מתארת, בעקבות פגיעה פיסית חזקה ופתאומית. לאחר שהתאוששתי התברר שלא נגרם כל נזק1. 1 או שכן? צריך לבדוק את תגובותיי באייל לפני ואחרי (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוחה אם אפשר לדבר על תגובה אחד ויחידה לפגיעה גופנית משמעותית. שברתי את הרגל לא מזמן ולא זכורה לי שום טראומה. תקשרתי עם הסביבה, קיבלתי החלטות שגם בדיעבד היו סבירות לחלוטין, חוץ מזה שכאב לי בטירוף לא נראה לי שהייתה לזה השפעה אחרת עליי. יכול להיות שזה נובע מכך שלא הרגשתי לרגע במצב של סכנה או של התגוננות - יותר מ''תאונה'' זה הרגיש כמו ''תקלה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, התגובה תלויה בסוג הפגיעה ובחומרתה, זה ברור. שבירת עצם, שבירה ממש, היא פגיעה חמורה וכל תעצומות החיים מגוייסים בבת אחת כדי להתמודד עם מצב מסכן חיים. משום כך ברגע הראשון אין תחושה של כאב, הגוף נכנס למצב של מגננה, כל המשאבים הגופניים והנפשיים מנסים להבין את המצב החדש שבו היד פתאום לא נמצאת במקום שהיא צריכה להיות, והגוף והמוח לא פנויים לשום דבר אחר. זה פירושה של טראומה. טראומה לא אומרת שלא תתקשרי עם הסביבה, אם את בהכרה תתקשרי, אפילו תצליחי לצלצל ל 101. אם לא סופרים שברי ילדות, בבגרות שברתי פעם את מפרק היד בנפילה ממחלקיים – זה אחד השברים השכיחים, הוא קורה כשנופלים אחורה ומנסים לעצור את הנפילה עם הידיים, והוא יכול להיות מסובך כי השבר הוא לרוב שבר מרוסק. ועוד ופעם שברתי את הרגל בתאונת דרכים, וזה כבר די נורא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השבר הנוכחי התגלה כמשולש, כך שנראה לי שאפשר להגדיר אותו בלב שלם (הא!) ב"שבירה ממש". עם זאת, בהתחשב בעובדה שזה לא קרה בלב היער או באמצע כביש או קרב, לא הייתי ממהרת לראות בזה "מצב מסכן חיים". אני גם לא חושבת שהתודעה שלי כיוונה את עצמה לסיטואציה של התגוננות מפני איום. אני מניחה שאם זה היה קורה בסיטואציה דרמטית יותר, התגובות שלי היו אחרות אבל שוב - לדעתי יש לזה קשר לסיטואציה ולהקשר לא פחות מאשר לפגיעה הפיזית עצמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם את אדם קדמון - או איילה - שבר הוא סכנת חיים בשבילך. הישות הקמאית הזאת נמצאת בתוכך ולא תלויה בך, יצר הקיום לא השתנה מאז ראשית ימי האבולוציה, והוא המהות של כל יצור חי. הדיון, אם ניזכר, התחיל מבעלי חיים דווקא, על כך שפגיעת כדור לא כואבת... יש אי הבנה בקשר למושג טראומה, נראה לי שאת מתכוונת לשימוש היומיומי של המילה, לפיו כולנו חוטפים "טראומות" על ימין ועל שמאל. אני מאמינה לך שאת לא נושאת איתך את זכרון האירוע כטראומה במובן הזה, ומעל לכל לא חשבת שאת בסכנת חיים כי באמת לא היית. אין לזה קשר ולא לזה כוונתי. אני מדברת על המונח הרפואי, הפיזיולוגי, והוא משותף לנו ולכל היצורים. שבר הוא טראומה גופנית שמתניעה בבת אחת תהליכים שמעורבות בהן כל המערכות בגוף ומטרתם לשמר את החיים. ברגעים הראשונים כלי הדם מתכווצים כדי למנוע זרימת דם לאיזור הפצוע, אדרנלין מוזרם לדם, קצב הלב והנשימה עולים לשיאים, רמת הגלוקוזה מזנקת, חומר דומה לאופיום מופרש כדי להקהות את הכאב, המערכת החיסונית נכנסת לפעולה ומזרימה חומרים לאיזור הפצוע. הגוף נמצא בטראומה גם אם האדם מחוסר הכרה. אם האדם בהכרה הוא מבולבל, לא מבין מה קרה, לא מאמין שזה קרה, הוא במצב של flight or fight כמו בעל חיים. אני מתכוונת גם למונח טראומה בהקשר הפסיכולוגי במשמעותו האמיתית, לא במובן שאנו משתמשים בו היום כדי לתאר כמעט כל דבר לא נעים – וכוונתי לאירוע של כמעט מוות. מזמן רציתי להבהיר את העניין הזה, אבל אין לי כרגע זמן (וגם לא כל כך חשק) ולהתעמק בנושא. אולי מחר או מחרתיים. __________________ שבר ברגל בשלוש מקומות הוא טראומה גופנית. איך זה קרה לך, על מורדות האלפים? הזריקו לך מורפיום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, אני לא אדם קדמון ולא איילה, והצטרפתי לדיון בנקודה כלשהי ולא באחרת, כך שאת הדברים שלי צריך לקרוא בהקשרם הספיציפי. אני לא ביולוגית ולא רופאה0 ולא יכולה להגיד לך מה עבר על הגוף שלי מבחינה פיזיולוגית מעבר לדברים שחשתי. הייתי בהכרה מלאה, הבנתי היטב מה קרה1 ולא הרגשתי שאני נאבקת או צריכה להאבק. ברור לי שאת מתכוונת לטראומה במובן של אירוע דרמטי, נראה לי שאנחנו משתמשות באותה המילה באותו המובן, ולכן אני יכולה להגיד שלך שלא הייתי במצב טראומתי, לפחות לא לפי ההגדרה שלך כפי שאני מבינה אותה. לא באלפים אלא במרכז תל אביב ולא מורפיום אלא אדוויל אחד לפני שהלכתי לישון.2 מעבר לזה אני מעדיפה שלא לפרט את פרטי התיק הרפואי שלי קבל עם ופיקסל. את מוזמנת לשלוח לי מייל אם הפרטים מעניינים אותך מסיבה כלשהי. 0 עוד דברים שאני לא - מטר שבעים, מטפסת הרים מקצועית, מתולתלת, מאלפת אריות. 1 למעשה, כשהגעתי למיון שעתיים אחר כך, הצגתי בפני האורטופד את אותה האבחנה שנתתי לחברה שלי רגע אחרי שזה קרה. הוא אישר אותה במלואה (לא בלי תמיהה). 2 כזו אני, נינג'ה. הנינג'ה עפרונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פירוש המילה טראומה הוא פציעה, ואני מדברת על המשמעות הפיזיולוגית של פציעה. את חוזרת ואומרת שלא חווית טראומה כי את מתייחסת להבט הנפשי שלך. לא על זה אני מדברת ולא הסתנכרנו. קורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
________ "שבר ברגל בשלוש מקומות" עושה לי טראומה לשונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו גם טראומה אבחונית, לא? אלד"ר, אבל סביר שמדובר בשלושה שברים שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את השגיאה אבל לא שיערתי שיהיה לה כזה אימפקט, אילו ידעתי הייתי מטרחנת ומתקנת. אבל באמונה1, שכ"ג, זה כאין וכאפס, אתמול עצמי ובשרי כתבה לי במייל "ביקשתי, אבל הוא לא מסכים לי". שאלתי אם באנגלית היא היתה כותבת במשפט הזה agrees to me והיא ענתה שמה פתאום אבל בעברית אומרים ככה. נקל להבין את גודל המהלומה, אני עדיין מתנודדת תחתיה, ולבטח תבין אם אומר לך שאינני במצב לסעוד טראומות לשוניות של אחרים. בכל זאת אני נחלצת לעזר – כזו אני! הנה גלולה שעשויה לסייע לך (אזהרה: עלולה להעביר את הכאב למקום אחר): תלמוד בבלי מסכת יבמות פרק ח – הערל: …אמר רבה בר רב הונא: המטיל מים משתי מקומות - פסול. ובהמשך ...אמר רב: אנדרוגינוס - חייבין עליו סקילה משתי מקומות (זה לא אומר שזו לא טעות, יש הרבה טעויות וגמישויות בתלמוד ובמיוחד בענייני זכר ונקבה. נדמה לי שכתבתי כאן כבר שהעברית לטעמי הגיעה לשלב בחייה שבו יש להאריך את הרצועה בעניין הזה. אם לא אז אולי באמת הגיע הזמן שאתרום מאמר. נראה. ובינתיים - אזור כגבר חלציך לקדם את פני הטראומות שבדרך!) _______________ 1 תגובה 578560 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, כן, כן, לא צריך לקחת כל מה שאני אומר ברצינות תהומית, בטח לא את תיקוני הלשון (מלבד השמטת אותיות הבכל''מ, שהיא עניין רציני מאד). ואשר לחז''ל, לא כולם היו אבשלום קור, והם הורישו את השיבושים להרבה תלמידים עד ימינו אנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיף *האותיות בכל"מ*, לא? כמו האחיות יוספי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך היה פשוט להשמיט את הה"א: אותיות בכל"מ, ועם האחיות יוספי הסליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוק וישנה מוסר ד''ש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שמשפחת אפופידס (תגובה 440292) יכולה להיות נושא מרתק למחקר. האם יש גנים מושכי אלימות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אומרים שלמי שיש שני כרומוזומי Y (כלומר, הגנום שלו הוא 47XYY) יש נטיה לאלימות, אבל זה שנוי במחלוקת. ראה XYY syndrome [Wikipedia]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמעניין זה שאפופידס פה, איפה כל אלו שתקפו אותו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה רוצה משהו קצת יותר מבוסס, פעילות מופחתת של MAO (בשילוב עם בעיות בילדות) מוביל לשיעור גבוה יותר של אלימות, מאסרים ובאופן כללי נפוץ הרבה יותר אצל פסיכופתים. (למשל http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/4089060). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לשלוח אותם למחנות לחינוך מחדש. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |